תה

זו נחמה וקללה, ההבנה שמי שהכיר אותנו בעבר לא יודע מי האדם שאליו הפכנו בהווה. אפילו לא רק האנשים שחלקו עמנו היסטוריה משותפת, אלא סתם זרים...

רציתי לומר: אני אוהב אותך. אבל יצא לי: קשה לפגוש אנשים שהשיחה איתם תמיד כל כך מעניינת. וגם את המילים הללו, גמגמתי מעט. אולי אף קיצרתי...

לפני חמש שנים, מעט לפני שטסתי לסקוטלנד ביקרתי את סבתי, השוכבת על ערש דווי במיטתה. לרגעים היא הייתה צלולה, מחייכת חיוך חסר-שיניים ומרימה...

בשולחן שמולי, לא הרחק, יושב איש מבוגר התר במבטו אחר שיחה. כבר התבדח פעמיים עם המלצרית. פעם קרא לקפוצ'ינו 'אל פצ'ינו', והיה כה מרוצה ממשחק...

לפעמים, אני מרגיש שאני הולך לפסיכולוג עבור הלגיטימציה לדבר רק על עצמי, מבלי להתעניין באחר. זו ההזדמנות שבועית להיות אנוכי לחלוטין בשיחה....

החשיפה שלי בפייסבוק יורדת, החשיפה בסטוריז עולה. חלק בי מתרגם: אנשים מתעייפים ממני, אנשים נזכרים בי. לאף אחד אין פניות לעסוק באהבה, כולם...

הדבר המפליא בהרס עצמי הוא בעיקר במידת הזמן הנדרשת כדי להרוס את עצמך. תמיד נדמה שיש עוד מעט ממך שנותר על תילו, חלק שאפשר לאבד או לקלקל....

לפעמים קורה שאדם מסתובב שנים בתחושה שהוא לא ראוי לאהבה, רק כי אי אז בעברו, מישהו לא אהב אותו בחזרה. ודי בתחושה הזאת כדי לגרום לו לפגוע...

פעם הכרתי אדם שהפליג בספינה על פני האולי, מיקום יתכן אחד לאחר. בכל פעם ששקל להטיל עוגן בעולם אפשרי נוסף, גילה שכבר קיימת שם גרסה שלו שחיה...