רצח סופרים
כל סופר מוכרח להרוג את הסופרים שבאו לפניו, ויותר מכול את הסופרים שהוא מעריץ. זהו אחד השלבים החשובים ביותר עבור כותב בדרך לבשלות. הוא, המתחיל כקורא נפעם, מגלה בזכות כותבים אחרים, טובים ממנו, את העונג שבמילים. עם הזמן, הוא מבקש ליצור בעצמו, וכך הוא מתחיל את דרכו. אולם כותבים מתחילים תמיד מצויים תחת צלם של הגדולים מהם. הם מבקשים לחקות את מושא הערצתם, ומשום כך תכופות הופכים לחיקוי חיוור שלו. וככל שהערצתם גדולה יותר, כך החיקוי יותר דהוי ומשעמם. זאת מפני שהכותבים לומדים את צורת הכתיבה, אבל לא את רוחה באמת. הם רואים את התוצר המוגמר, את הטכניקה המשויפת ואת היצירה שהגיעה לקו הסיום, לא את כל אלה שנזנחו מאחור. הם לא מזהים את הנתיב שבו הסופר חלף, את לב היצירה שדלה מתוכו, אולי אפילו שוב ושוב, בניסיון להגיע לטקסט שהם מחזיקים בידם. הם לא רואים את הטיוטות, את הסיפורים הגרועים, את החוויות והתובנות שעשו דרכן מצורה פרימיטיבית וגסה עד לקו המסותת, החד, שבו הן מתגלמות כעת.
