פריזמה - פרק 1 - טיוטה
פן הביטה בשורת המועמדים האחרים בעצבנות. היא ספרה שבעה עשר בשדה הטרשי שבו עמדו, רובם צעירים ממנה. התעודות שלה סיפרו שהיא בת שמונה עשרה, אבל האמת שכבר הייתה בת עשרים. היא לבשה מעיל ארוך שהיא קיוותה שלא נראה חשוד מדי. הכלים שהחזיקה תלויים בתוכו הכבידו עליה, אבל משקל חצי הלבנה שהחזיקה בכיסה הפנימי ניחם אותה. היא דחפה אותה לתוך גרב ארוך במיוחד, ובמידת הצורך חשבה שתוכל להשתמש בה כנשק.
הבוחן היה מרצה בבית הספר. היא לא הייתה בטוחה מה הכוח שלו, אבל הוא נע בחן וברוגע של אדם הרגיל להחזיק ביתרון. גבר גבוה ששיערו מאפיר, כתפיו היו זקופות מאוד ועיניו נוקבות. זה הדאיג אותה. היא הייתה מעדיפה אם היה מישהו פחות מנוסה, פחות מתבונן.
"שם?" הוא שאל את אחד המועמדים בשורה. נער רזה, אולי בן שש עשרה.
"סימור, אדוני."
"ואיך תעדיף להיבחן?" שאל הבוחן. זאת הייתה שאלה חשובה, למרות שבדרך כלל היו משיבים לה באותו האופן. הדרך הכי קלה להתקבל הייתה פשוט להדגים כוח. זה היה חושף את המועמד מול שאר המתבוננים, אבל זה דרש הרבה פחות טרחה מהאפשרות השנייה. האפשרות שפן עמדה לבחור.
"הדגמה," אמר סימור. הוא לא נראה מתוח מדי, רק חסר בטחון. פן חשבה שזה די מרשים. היא עצמה הזיעה נוראות, ולא בגלל המעיל.
"בהצלחה."
הצעיר עצם עיניו, נשם עמוקות, רכן וחפן בוץ מהאדמה. הוא לש אותו זמן מה, עד שנוצרה דמות בין ידיו. אז נשף את הנשימה שהחזיק בתוכו, והדמות התעוררה לחיים והחלה להתרוצץ בכף ידו.
הבוחן הנהן. "מרשים מאוד."
"מה, איך עשית את זה?" שאל המועמד אחריו. הוא היה מבוגר בכמה שנים, אולי בן-גילה של פן. "זה קסם, או יציקה? או... או...."
הנער נראה כאילו הוא עומד להשיב, אבל הבוחן הרים ידו. "אתה לא חייב לספר, אתה יודע."
הוא השתתק בהכרת תודה, אבל המשיך להחזיק בדמות המתרוצצת בכוח. תנועותיו נראו אטיות, עייפות, כאילו נטשה החיות את גפיו. יוצק, פן הייתה משוכנעת. אבא סיפר לה שכדי להעניק תכונה לחפץ דומם הם חייבים לאבד אותה בעצמם. מה שניתן ליציר הבוץ אבד לו. בגלל זה הוא ממשיך להחזיק בו, הוא רוצה לקחת את כוחו חזרה כשאף אחד לא יסתכל. מעניין מה בדיוק הוא העניק לו, חיים, תנועה? פן ידעה שמעט מאוד יוצקים יכולים לצקת יותר מתכונה אחת.
הנבחן אחריו השתתק כשהבוחן בלם את שאלותיו לסימור. הוא גם בחר להדגים את היכולות שלו. הוא שילב זרועותיו, משך בכתפיו והכה באדמה בכף רגלו. סדק ארוך נפער בקרקע, נמשך מקצות אצבעותיו ועד לאופק הנראה לעין. הבוחן פסע הצדה בשלווה וסימן דבר-מה במחברת קטנה שהחזיק בידו.
"מעניין," אמר הגבר שעמד לצדה שלה פן. היא הציצה בו. בחור גבוה, עור שחור ועיניים כהות מאוד. כהות מדי, בקושי היה לובן בתוכן. הוא כנראה היה הנבחן המבוגר ביותר מלבדה. היא אהבה את הזיפים שלו ואת השפתיים העבות, שנראו כמו שתי כריות מרשמלו ורודות שנצמדו זו לזו. כזה גבר יפה, הרהרה. היא הסיטה עיניה. "מה מעניין?"
"אה," הוא היה נבוך שדיבר בקול רם. "שום דבר." עיניו השחורות המשיכו לבחון את הסדק באדמה.
"אתה חושב שהוא ניסה להעמיד פנים שיש לו חוזק-על, אבל אדמה לא נסדקת ככה כשמכים אותה," ניחשה פן.
הגבר היפה הפנה את עיניו אליה. הוא משך בשולי המעיל הקצר שלבש, שהיה צמוד מאוד לגופו. "את מאוד חדה. אבל למה אמרת את זה בקול רם? את יודעת שאחר כך המידע הזה יהיה חשוב."
"גם חברים זה דבר חשוב," היא חייכה. היא קיוותה שהיא לא נשמעת פלרטטנית. היא גם קיוותה שהוא לא יכול לראות כמה היא מזיעה מתחת למעיל. או להריח. היא חבשה כובע צמר שהסתיר את שיערה השחור הארוך, ובלאו הכי קשרה אותו היום בזנב סוס. היא לא בדיוק נראתה במיטבה. "אני פן," היא הציעה יד.
הוא בחן את היד, אבל לא לחץ אותה. "גריפית'. תדאגי לעצמך, פן."
פן משכה את ידה לאחור. היא לא הייתה נבוכה מהדחייה. מה גם שהבחינה שגריפית' נראה משוחרר יותר עכשיו. שניהם צפו בנבחן הבא, שהיה נבחנת. בחורה שרירית שלבשה רק גופיה ומכנסיים צמודים, למרות הקור.
"מה את אומרת?" שאל גריפית'. פן הרימה גבה. ניסיון להיראות ידידותי, או דרך להוציא ממנה מידע?
הבחורה השרירית חיפשה סלע מספיק גדול. היא מצאה אחד, גדול ממנה פי שתיים, במרחק-מה מהשורה, אבל כשהניפה אותו באוויר ביד אחת איש לא התרשם. כדי לפצות על כך אחזה בו לפניה, הושיטה את ידה השנייה, וריסקה אותו לחתיכות בלחיצה אחת חזקה. הבוחן הנהן ורשם במחברתו.
