פעם הייתי מטרייה
למטריות לא אכפת שאנשים מתעלמים מקיומן במרבית הימים. שנה שלמה הן עשויות לשכב זנוחות בארון ישן, להיאסף שכוחות לחדר אחורי של בית קפה, או לתיבת אבדות ומציאות של נהגי האוטובוס. הן אינן מתלוננות על מנת חלקן, אינן שואלות מדוע עליהן להמתין ועד מתי. בתוכן הן מסתפקות בכמיהה ליום שבו מישהו ייזכר בקיומן, וישמח שלעת עתה, מצא מחסה מפני הגשם.
