פעם, בסקוטלנד
למחשבה יש יותר גבולות אדומים מאשר למעשה. זה נוגד את האינטואיציה, אך זה המצב. מספר הדברים שלא האמנתי שאעשה רב מאלה שחשבתי שכן. לפעמים קולומבוס מפליג להודו ומגלה את אמריקה, לפעמים אתה מתיישב לשיחה ומתאהב באישה נשואה.
הרעיון שאוהב אותך לא הייתה עולה בדעתי בעבר, וכשכבר אהבתי, לא חשבתי שאצטרך להתרחק כל כך. אבל הדברים מתרחשים לפני שהם עולים על הדעת. אולי הדמיון דל יותר משנדמה לנו, או שאני באופן אישי תמיד השתמשתי בו לדברים אחרים, ומעולם לא ידעתי כיצד להעלות בו מחשבות סבירות, שעוד עשויות להתרחש.
הלילה הוא זמן טוב להרהורים נוגים ולמחשבות ממין זה. למרות שהבית היה חם כשהלכתי לישון, עכשיו הסלון היה קפוא. מערכת החימום הפסיקה לפעול כנראה, והגוף שלי היה מכווץ מתחת לשמיכה. לא תכננתי להתעורר, ולא הקור הוא שהעיר אותה.
'אק-אק-אק-אק-אק-אק-אק!' נשמע שוב הצליל. תמהיל של כעכוע וצווחה. כאילו צבוע צימח כנפיים והתיישב על אדן החלון.
שוב השחפים הארורים.
אי פעם חשבתי שזו ציפור יפה? חולדות שלמדו לעוף. לא, לפחות לחולדות יש את הכבוד העצמי להסתתר בלילות. השחפים צווחים ומגעגעים בכל שעות היממה, כנראה קוראים אחד לשני כשהם רואים פח זבל פתוח. 'היי גבר!' אני מדמיין אותם צורחים, 'גבר, ת'לא מאמין מה מצאתי! חצי נקניקיה!!! בקושי התחילה להצחין!' כל הדיבור שלהם סימני קריאה, כל המילים באותיות גדולות ומודגשות. 'גבר! גבר! גבר!' הם צווחים. אבל למה להפלות? הנקבות שלהם גרועות לא פחות. 'אחותייייי! אחותיייי! יואו ת'לא מ'בינה מה מצאתייייי!' וכך כל היום וכל הלילה, קוראים אחד לשני, צועקים, מתרברבים בזבל שמצאו ברחוב. שלושה ימים הם התעללו בי, שלושה לילות שבקושי הצלחתי לישון. לא הבנתי איך התושבים מחזיקים מעמד.
