סנדלים
בגיל עשרים הייתי עובד בלילות בבית אבות בתור פקיד קבלה. ערב אחד, כשאנשים עוד ישבו בלובי, שמענו לפתע מכה חזקה. התבוננתי סביב כדי למצוא את מקורה וראיתי ישיש אחד שוכב על הבטן מול חדר האוכל, חסר תנועה. ודאי מעד או נפל. רצתי לעברו, ורק אז הבחנתי בשלולית הדם ההולכת ומתרחבת. מישהו מהקומה השלישית צעק: הסנדלים שלו עוד כאן. ההבנה חלחלה לתחושה לפני שהגיעה למחשבה.
מאז, בכל פעם שאני נתקל באדם בעיצומו של משבר, אני חושב: היכן הסנדלים שלו? כי לא השפל שבו הוא נמצא כעת מעניין אותי, אלא המרחק שממנו נפל.
