מסעות לי והזמן - המרדף אחר האופטימיות 6 – האופטימיות
"פעם חשבתי שהאופטימיות והזמן הם כוחות מנוגדים, הופכיים. הנחתי שאופטימיות היא דבר שפוחת כשהזמן אוזל. אבל זה לא תמיד המצב. לפעמים היא דווקא מתגברת. אולי כי הזמן הוא בסך הכול תנועה בכיוון מסוים. אבל התנועה לא קובעת מה יקרה, רק את העובדה שדברים יקרו. טובים או רעים. ושהם גם יחלפו. זאת תמיד הייתה הנקודה של הזמן. כולם כועסים עליו, אבל כמעט אף אחד לא זוכר להגיד לו תודה. גם מי שאומר שהזמן מרפא הכול, אומר את זה בהשלמה."
הזמן האחר הקיף אותה. עיני שעון דיגיטלי אדומות שהחלו לספור לאחור. "אוי, לי, לי, כמה את מבלבלת את השכל. אני ה-זמן! מה חשבת, שאם תמצאי את האופטימיות משהו ישתנה? מכל הכוחות בעולם, היא החלשה ביותר. ארעית, חולפת, משפיע בקושי על מצב הרוח, אז איך היא תשנה את המציאות?" קולו המסונתז לעג לה. אבל הזמן האחר היסס. הצנצנת נחה שבורה על הרצפה. הריקנות של שיר הסתננה מחוץ לחדר באוושה, ממלאת אותו מעט בעצם בריחתה.
"אז למה אתה מחכה, זמן אחר?" שאלה לי בשלווה. זרועותיה היו שלובות, שרווליה מקופלים. רק שרשרת כסף דקה, שהשתלשלה מתוך כיס חולצתה המכופתרת, הוסיפה נימה של רישול למראה השקט. "ולמה אתה כאן, בכלל? ממה אתה מפחד אם האופטימיות חלשה כל כך?"
"רק רציתי לראות את הפנים שלך כשתביני את זה," אמר הזמן האחר. מספריו המהבהבים זרחו ברשעות. "ועכשיו הגיע הזמן להיפטר ממך. שריד אחרון לתקופה שלא תחזור לעולם. זה מה שהייתי צריך לעשות מזמן. אבל מוטב מאוחר מאף פעם, אה?"
לי חייכה קלות ולא זעה. עור פניה היה מעט רפוי מהגיל, קמטוטים זעירים לצד עיניה. עדיין לא מבוגרת מאוד, אבל כבר לא כה צעירה. אך הקמטוטים החלו להעמיק. קו גיל הופיע בזווית שפתיה, עור ידיה הבהיר הפך דק, חושף ורידים.
"מרגישה את זה?" הבהב הזמן האחר. "אני לוקח את הזמן שנותר לך, לי. את כולו."
היא המשיכה להזדקן בקצב מואץ. קווים נוספים הופיעו מתחת לעיניה. שיערה הלבין לאטו. אבל עיניה נותרו בהירות, צופיות.
"למה את לא אומרת כלום?"
"אני לא מפחדת מהזיקנה, זמן אחר."
"אני ה-זמן! תפסיקי לקרוא לי ככה!" בוהק המספרים התגבר, זועם לעברה. שיערה הלבין לחלוטין, כתמי גיל הופיעו על זרועותיה החשופות. אך קומתה לא שחה, עיניה המשיכו לחייך. "ככה את רוצה למות?"
