מסעות לי והזמן - החיפוש אחר האופטימיות 2
המיטה
שתי דמויות פסעו על גבי האבק הדליל בקצב אחיד. האחת בחצאית קצרצרה בצבע אדום, האחרת במכנסיים ובחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים. אולי מכיוון שרגליה של האחת היו קצרות יותר, נדמה היה שהיא מתאמצת לעמוד במהירות ההליכה של רעותה. ואולי היה זה מאמץ מסוג אחר, מפני שהדמות בחצאית נאבקה בשתי חזיתות – היא ביקשה להישאר קרובה לאחרת, אבל תמיד במרחק-מה ממנה.
הן חלפו במישור אפור, ריק למראה. לא היה זה אפור רגיל, מהסוג שבו נתקלים בשפת המדרכה בעיר גדולה, או רואים בשמיים, ביום קודר ומעונן. הגוון היה מטריד, איכשהו חיוור ועמוק יותר גם יחד. צבע אמוץ שנבע מהידלדלות הצבעים הרגילים. הוא הושלך על האדמה כלאחר יד, מהול באור עלוב שבקע מהשמיים הדהויים. מקור האור נותר עלום, שכן לא הייתה שמש בנמצא, ואף לא ענן אחד שעשוי להסביר את היעדרותה הבלתי-צפויה.
"לי, איפה אנחנו?" שאלה שיר. למרות שהייתה צעירה מלי בלא מעט, הייתה נראית עייפה בהרבה.
"זה לא מוזר בעינייך שאת תמיד שואלת את השאלה הזאת רק אחרי שאת כבר מגיעה למקום אחר, שיר?" שאלה לי. קולה היה רך, אבל לא עדין. "את הולכת אחריי, אבל לא שואלת לאן. את מקשיבה לזמן האחר, אבל לא חושבת מה יקרה אחר כך."
