מכתבים מרחל - בנושא הבדידות

שלום תה, מקווה ששלומך טוב.

שמי רחל, אני סטודנטית ונפלה עליי מטלה בשיעור מפוברק בעל שם מורכב (מחקר עיצובי בסביבה יזמית אם שאלת).

קיבלנו אתגר להתמודד עם סוגיית הבדידות ולעצב לה ״פתרון״ בסמסטר מקוצר.

בעוד חברותיי לכיתה אצו רצו לשאול שאלות על כמה ואיך בודדים אוכלים, במה הם צופים בטלוויזיה ומה הם לובשים, שאלה אולי שאלות חשובות לא פחות משלי, לי היה חשוב לחדד שאלה או סוגיה שלא שמה את נושא הבדידות באור שלילי ומחלתי שיש להיפטר ממנו.

כבן אדם בודד בעצמי אני מתעקשת על להתייחס לבדידות כמצב נתון בחיים, ממנו מתרחקים ומתקרבים במהלך החיים; וכאשר אדם (אני לדוגמא) מוצא את עצמו בשפל חייו מבלי נפשות סביבו לא הייתי רוצה לעצב פתרון בצורת אפליקציה ששואלת אותך איך אתה מרגיש היום, רק כדי שתסמן וי על המשימה היומית של לתקשר, אלא הייתי רוצה לשאול שאלות מדויקות שיעזרו לי להבין דבר חדש על סאגת ה״בדידות״, ולהצליח ליצור איתה קיום משותף, הרמוני ולא כועס או מתוסכל.

אחרי שוטטות בין מאמרים בסגנון ״מה לעשות אם אני בודד״ נכנסתי לעולם הבדידות באמנות, כיצד היא מיוצגת, מה אפשר ללמוד ממנה, ובכלל, מה אמנות יכולה לעשות לאדם בודד?

נעמדתי מול הספריה הנבנית שלי ושלפתי כל ספר שזכרתי שהיה בו אזכור למצב הבדידות, בין היתר קפץ הספר שלך, ושוב הזמן. אולי זה המקום לומר שאני מעריכה מאוד את הכתיבה שלך והיא היוותה לי יצירה משמעותית במסעי בעולם. אם נחזור לסיפורנו, אחרי קריאה חוזרת בקטעיך שהרגישו לי נכונים לסוגיית הבדידות, התפלאתי, איך יכול אדם לכתוב על בדידות כשהוא בעצמו לא מרשה לקהל שלו לדעת מי הוא; החלטתי להתמקד במחקר שלי על אנונימיות ומהי היא יכולה לעשות לאדם בודד ואולי דווקא ליוצר. אולי בעצם אנונימיות היא כלי בה אדם יכול לקחת בעלות על הבדידות שלו, או התבודדות אם תרצה. (אני אישית לא רוצה, זוהי טרמינולוגיה שממשיכה להוקיע את קיום הבדידות ומתרצת את מקומה בעולם דרך זווית מבט שונה, חלב זה חלב אם אתה שואל אותי).

כרגע אני במרדף אחר יצירות שנוצרו ע״י אנשים שבחרו ליצור תחת שם עט, וחשבתי לעצמי למה שלא תענה לי במייל?

רציתי לשאול אותך האם אתה בודד, אני לא יודעת אם מישהו מכיר אותך; אני לא מדברת על מי שאתה מאחורי תה, זה לא מעניין אותי כשם שזה לא מעניין אותך. אני רוצה לשאול את תה את השאלות הללו, מישהו בעולם מכיר את תה? מישהו שואל אותו מה שלומו? איך הבדידות משפיעה עליו? הוא עצוב כמו שכולם מציירים אדם בודד? או שאולי הוא חי בשלווה רחוק מעולם התהילה, רחוק ממיילים שמתחילים ב״אני מתה עליך״. האם תה היה רוצה שמישהי תמות עליו?

האם אתה מרגיש שהאנונימיות משרתת את היצירה שלך? או שמא זה עניין אישי בלבד שמניח את דעתך ממציאות שאתה לא רוצה בה? ובכלל, אשמח לכל שקל שיש לך על הנושא הזה, אולי יש שאלה בתחום האנונימיות שאתה חושב שתוכל לעניין אותי ולהרחיב את המחקר שלי? ובכלל, האם יש דבר חדש שאנחנו יכולים לומר על יצירה בסתר? מניחה שאם מישהו יכול לומר משהו על כך זה יהיה אתה.

תודה רבה לך על זמנך, מעריכה מאוד ומבינה אם לא תרצה להגיב.

רחל.

שלום רחל,

האם זה מכתב שמותר לי לפרסם אצלי באתר?

נעים מאוד לשמוע שהמסע ביצירות בודדות הביא אותך אליי. מעניין שדווקא 'ושוב הזמן' היה הדוגמה שקפצה לך. אני חושב שדווקא 'מסע קצר כדי לחזור' הוא הספר הבודד ביותר שכתבתי. אבל אולי אינך מכירה אותו.

האם אני בודד. זו לא שאלה שפשוט להשיב עליה. אני חושב שכל בני האדם בודדים ברמה זו או אחרת. כי בכולנו יש חלק שאף אחד לא מסוגל להכיר עד תומו, כולנו כלואים בתוך ראשינו, לא מסוגלים לחלוק את המחשבות עד תומן, לא במילים, לא בציורים, לא במגע. 

אז התשובה הפשוטה תהיה: כן, אני בודד. אבל אינני חושב שבדידותי גדולה משל אחרים. כפי שאיני חושב שכאבי גדול משלהם. אני פשוט מתקשר אותם יותר, ולכן זה מייצר רושם מטעה. 

אני הוא תה, כפי שאני לא באמת. פעם ניסיתי להסביר לאנשים שאין הבדל בינינו, אבל היום אני נוטה דווקא להפריד. יש אותי, תה האדם, ויש אותי, תה הסופר, ויש אותי, תה הדמות ברשתות, כפי שהוא נתפס בעיני אחרים. וקיים פער בין הדברים הללו, פשוט משום שכל מידע נוסף שאנחנו מקבלים משנה את התפישה שלנו בנוגע לאדם שלפנינו. ואני הרי ממדר בכוונה, מייצר פערים כדי שלא יכירו אותי עד תומי. לא שאני חושב שהדבר אפשרי, אבל עדיף שגם אחרים לא יחשבו כך. זה מייצר את ההזדמנות לגלות דברים חדשים. ואת האפשרות להשתנות, מבלי שנוגבל למה שאחרים מצפים או חושבים עלינו.

בהקשר הזה, אגב, שווה לקרוא את הסיפור הקצרצר: בורחס ואני. מאת חורחה לואיס בורחס. הוא לא כתב תחת שם עט, אבל המסקנות ממנו נכונות גם לגביי.

תה ישמח שמישהי תמות עליו. אין זה אומר שאני לא נהנה מהבדידות שלי (רחוק מעולם התהילה? האם ידיעת שמי או מראי יקרבו אותי לעולם התהילה?)

חייתי חיים סוערים. חייתי גם חיים שלווים. לפעמים הבדידות הייתה מחלה ממארת, לפעמים היא הייתה לי למקלט. כי הבדידות כשלעצמה היא לא העניין, זה מה שמקיף אותה שנוטה להשפיע יותר.

בעבר, הייתי אומר לך שהאנונימיות היא עניין אישי, שהיא פשוט מונעת ממני להצטרך לאנשים זרים ברחוב, או בבית הקפה, או בחתונה של חבר. כי לפעמים אני רוצה להיות לבדי באמת. ואף שאינני מאוד מפורסם, ישראל כה קטנה, שקל לאבד את הפרטיות בתוכה. אבל היום אני חושב שיש גם אתוס מסוים שנבנה סביב האנונימיות, והוא משרת גם את היצירה. אתוס שכנראה אשבור, כדי שהוא לא יגביל אותי. אבל אעשה זאת בצורה שמשרתת את האומנות.

אינני יודע אם אני הסמכות בנוגע לכתיבה בסתר. ואינני בטוח אם אני יכול לקבוע אם יש לנו משהו חדש לומר בנושא, או בנושא הבדידות. אני יכול לומר לך שאנשים לפעמים לא מבינים איך אני מוכן 'לוותר על התהילה' - אבל אין שום ויתור במה שאני עושה. אם ספר של 'תה' יהפוך לרב מכר עולמי, אני עדיין אהיה האיש שכתב את הספרים (וזה שמקבל את התשלומים). אני כותב תחת שם עט. זה לא הופך אותי לאלמוני, כי היצירה שייכת למקור מסוים.

במידה רבה, אני מאמין שהמצב שלי הוא דווקא עדיף, מבחינת הבדידות. אני מודע לכך שאנשים לא מכירים אותי באמת ברשתות (הם לפעמים מתבלבלים). אבל לפחות אני יודע שהמילים גורמות לאנשים, לפעמים, להרגיש פחות בודדים. וכשהם מספרים לי זאת, גם אני הופך לרגע פחות בודד. כי פירוש הדבר שיש קו המחבר ביני ובין האנושות. 

אני מקווה שמשהו מכל זה הועיל לך. מוזמנת לכתוב לי בשאלות נוספות. 

שלך,

תה.

שלום תה, תודה רבה לך שהקדשת מזמנך להגיב לי.

אתה יכול לפרסם את המכתב הזה באתר.

אני מרגישה שאני הולכת סחור סחור בכדי לנסות לחלץ משהו חדש מהאוויר או יותר נכון מהאדמה שיאשר לי את המחשבה המפוזרת שאכן יש קשר בין בדידות לאנונימיות. האם אתה חושב שיש קשר בין השניים?

אם שניה נשים בצד את העובדות שאתה בודד ושאתה אנונימי ושאתה יוצר סביב שני התחומים האלו, בכללי, אתה מבין למה אפשר לחשוב שיש בין השניים קשר?

עוד שאלה שיש לי עולה מתוך דבריך כשאתה כותב ״גם אני הופך לרגע פחות בודד״; אז מה, נידונו להיות בודדים ואין לנו ברירה אלא להתענג על הרגעים הקטנים בהם הבדידות מופגת לרגע? אני אכן אולי מסתתרת מאחורי מסכת סטודנטית מבצלאל שעובדת על פרויקט לקורס אבל בעצם אני מחפשת דרך חדשה לסלול במחקר הקטנטן שאני מקיימת כי אני בעצמי מתמודדת עם השאלות הגדולות האלו כבר תקופה גדולה. ליבי נחמץ כשאני נתקלת באנשים שחוקרים את הנושא (וביניהם גם אומנים וסופרים שיוצרים מתוך סוגיית הבדידות) ונדמה שאינם עולים על הפתרון הגדול לאיך עושים שהבדידות תפסיק להעציב.

רציתי שאנונימיות תפתור אותי, רציתי לגלות שברגע שאדם מוצא לעצמו את הבועה שבה הוא יכול לעשות כל דבר מבלי שהאגו שלו בתמונה (אגו ביחס לחברה, ובעיניי אלה כל החיים כנגזרת של העובדה שהאדם הוא יצור חברתי) הוא יכול להגיע למצב בו הוא מספק לעצמו את כל הצרכים שלו. הביטחון העצמי שלו לא נתון בידי אחרים ותחושת הסיפוק לא נובעת מאהדה חיצונית ואישורים חיצוניים.

תוך כדי שאני כותבת אני מבינה כמה מגוחך זה יכול להישמע, מצד שני, גם פשוט להתחתן נשמע מגוחך.

אתה מוצא את עצמך במה שאני כותבת? גם אם טיפה, אשמח מאוד לתגובתך.

תודה, רחל.

שלום רחל,

אני מרגיש שהתאכזבת מעט מתשובתי חיוך. אבל זכרי, אני אינני האדם היחיד שכותב תחת שם עט ברשתות. יתכן ותשמעי תשובות שונות מיוצרים ויוצרות אחרים.

ראי, אם קיים קשר בין יצירה אנונימית ובדידות, זהו קשר הפוך בעיניי. כלומר, בחרתי לכתוב באופן הזה משום הבדידות, לא להפך. תחת השם והפנים שלי, חששתי מלעג וביקורת, ובעיקר מהקרובים אליי. סביר מאוד שאם הייתה לי סביבה מפרגנת, הייתי כותב תחת שמי שלי (או, סביר בה במידה, לא כותב ברשתות). זו האנונימיות שאפשרה לי לפתוח את מעטה הבדידות הראשוני, וזה שם העט שהעניק לי גושפנקא לרגשות, חותמת אישור לכך שמותר לכתוב עליהם.

ה'אני' הוא מקום בודד כי הוא מגדיר גבולות, לנו, לסובבים אותנו. שם העט מאפשר לצאת מהם. והיציאה הזאת היא שמאפשרת חשיפה של חלקים שלעולם לא הייתי חושף אחרת. מבינה? אדם הוא עולם, וחלק ניכר מהעולם הזה נותר נסתר כי הוא לא מעז להראות אותו. ואז לפתע יש לו, לי, אפשרות לתת לעולם הזה מקום. ולכן שם העט מרחיב את גבולות האני ופורץ את מעטה הבדידות. עד שגם הוא הופך למגבלה, כמובן.

הממ. את מזכירה לי שאלה שפעם נשאלתי: למה אתה תמיד כל כך מלנכולי? אני שאלתי כנגד: מה כל כך נורא במלנכוליה? ועל אותו משקל - מה כל כך נורא בבדידות עצובה? יש בה יופי. יש בה מנוע ליצירה ולעשייה. איך עושים שהבדידות תפסיק להעציב? אינני יודע. אבל אני חושב שאפשר להפסיק לראות בעצב תוצר שלילי. אני בסדר עם להיות עצוב לפעמים. 

את זו שהתעקשה להפריד בין הלבד ובין הבדידות. אבל את יודעת, מי מאיתנו לא טיפס על הר בחייו (אמתי או מטפורי) והשקיף על הנוף, וחש לפתע בבדידות? באפסותו אל מול העולם? איזה רגע בודד, על אף שכה רבים לפנינו חוו אותו. איזה רגע נפלא, של אדם לבדו, שאינו יכול לחלוק את מה שבלבו, ועדיין יכול לחגוג את הרגש בתוכו.

אנונימיות לא פוטרת אותנו מענייני אגו ושיקולי אישור חיצוני. בטח ובטח לא כשאדם גם מתפרנס מאומנותו. אבל היא כן מאפשרת הרחבה של האני, עבורי. לפחות לתקופה.

הבועה שבה אדם יכול לעשות כל דבר לא קשורה באנונימיות, אגב. לפני שהיו לי קוראים, יכולתי לכתוב הכול, כי הציפיות היחידות ממני היו שלי. אם איש לא מאמין בך, אין אישור חיצוני לרדוף אחריו. זו המוטיבציה החזקה ביותר, לכתוב כי אני אוהב לכתוב, כי אני רוצה בכך. זה קיום בודד. אבל קיום בודד, כבר אמרתי, הוא לא דבר רע. הבעיה היא כשמתחילים להעריך אותנו, ואז אין רצון לשוב לקיום הבודד ההוא. שוב, לא כי הוא היה רע, בהכרח, אבל אי אפשר לטעום מפרי עץ הדעת ולשוב להתהלך בעירום.

מעניין שאמרת 'פשוט להתחתן'. מעניין מה הקשר בין הדברים. אדם יכול להיות לבד ולא בודד, ואדם יכול להיות נשוי ומאוד בודד. 

צר לי אם אני מתסכל אותך. לא תמיד התה של הדמיון והתה של המציאות מצליחים לחפוף.

שלך,

תה.