מבט ארוך מדי

היא הייתה מגיעה לסדנאות שלי, לבושה חולצה צמודה שהבליטה חזה כבד ומרשים, מתהדרת במכנסיים שהפגינו, מבלי לחשוף, תחת רחב, נשי ונדיב. לפעמים הייתה שואלת שאלה ונועצת בי מבט כחול-ירוק, משתהה רגע אחד יותר מדי, שאדע שהיא מתבוננת. לפעמים הייתה עושה זאת בין תרגילי כתיבה, צדה את עיניי, דורשת אותן עליה.

היה בה משהו ילדותי, מתחת לנשיות שהגוף הפגין. משהו רעב לתשומת לב, לרגע נוסף של שיחה, להכרה בעומק או בערך שנמצא בתוכה. אבל היא לא ידעה את הנתיב לדברים הללו, רק את הדרך המתפתלת של פיתוי ומגע, של אישור הנובע ממשיכה. וחלק בה, הייתי משוכנע, הבין שגם אם תשיג את האישור הזה, לא תשבע. כי היא רצתה יותר. פיסה גדולה של תשומת לב, אחת שלא תסתיים עם המפגש או הסדנה. קרס שתוכל לנעוץ ולומר: תפסתי בו משהו. נתח ממנו שייך לי, חייב לי.