מאהבים 9
בגיל שלושים ושש הייתי רווקה שוב. זה לא היה המקום שבו חשבתי שאהיה כשהייתי צעירה. ציפיתי לזכות בפרס כלשהו, או להקים סטרטאפ, או לחיות בחו"ל תקופה. אבל החיים לא נענים לחלומות שאנו לא טורחים להגשים. הייתי גם שבורת לב שוב, ומאותה אהבה שהיה אמורה להישאר בשנות העשרים הרחוקות שלי.
עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד בעיניי, טסתי לטייל בעולם. היו לי חסכונות יפים, הייתי מתכנתת עצמאית כבר קרוב לחמש שנים, לא מחויבת בחוזה או במקום עבודה. יכולתי לעבוד מרחוק, או לא לעבוד בכלל – לפחות לתקופה.
באופן פרדוקסלי, תפסתי שלמרות שאני הולכת ומתקרבת לגיל ארבעים, אני עדיין לא 'מבוגרת'. רק כבר לא ילדה. עוד יכולתי להספיק הרבה, גם אם לא הגעתי לאן שרציתי בלוח הזמנים של דמיוני. חשבתי הרבה על ילדים בעצמי, תהיתי אם אני מפספסת את חלון ההזדמנויות שלי. תכננתי, או לפחות הסכמתי, להביא ילדים עם אהרון. אבל בלעדיו, כבר לא הייתי בטוחה. כנראה זו הסיבה שלפני הטיסה, הקפאתי ביציות. לא רציתי ילד, עדיין, אבל זה היה עדיף מלגדל בתוכי ספק או חרטה עתידית.
קרוב לשנה טיילתי. ארצות הברית, דרום אמריקה, המזרח הרחוק, המזרח הקרוב, אירופה הקלאסית, אירופה הסקנדינבית, אוסטרליה, ניו זילנד, טיפה אפריקה. לא הייתי בכל ארצות העולם, אבל השתדלתי מאוד. ולא רק לבקר בערי בירה. בכל ארץ הקפדתי תמיד לבחור לפחות עיירה אחת שעליה לא שמעתי מעולם, שכמעט ולא היה אפשר למצוא תמונות ממנה באינסטגרם, ולבלות בה שלושה-ארבעה ימים. היה כל כך הרבה לגלות, עולם שלם שתמיד מנעתי מעצמי. הטיסות שלי לחו"ל עד אותה עת היו מדודות, עם גבר לצדי או חברות, לשבוע, שבועיים, לעתים מאוד נדירות יותר מכך. זו הייתה חוויה משחררת, מקלה. הייתי אבודה ואומללה והכי מאושרת שהייתי בחיי. חשבתי על אהרון והתגעגעתי אליו קשות, חשבתי על בן וקמלתי בתוכי מרוב כמיהה. לא כתבתי לאיש מהם. האַחֵרוּת שבמסע איפשרה לי לעסוק בדברים אחרים, המרחק הקל עליי לא להתפתות. כי מה היה אפשר לעשות בהודעה? רק להתנצל, להתחנן, לבקש, לשאול, לקוות. אבל לא לגעת, להגיע לביקור לילי מנחם.
מי אני בלי גבר לצדי? גברים תמיד גורמים לי להרגיש קצת קטנה, אבל גם מאוד עוצמתית. יש בהם אלימות וכוח ורוך, וכל אלה הופכים להיות שלי כשהם בתוכי, כשהם חושקים בי, נוגעים, מביטים, מְמַצְּבִים עצמם לעומתי. להיצמד לגב של גבר הופך אותי לזעירה. להרגיש אותו עוטף את כולי זו תחושה של בטחון שאין שני לו. זה צו ביולוגי? אני לא יודעת. אישה יפה לא חייבת להיות לבד אף פעם, תמיד יש מי שמעוניין בקרבתה. אז אולי זה פשוט הרגל. יש שיאמרו מגונה.
שמעתי נשים קוראות לעצמן אלות, מחוברות לאדמה, בוראות יקומים בתוכן והחוצה מהן. שמעתי כאלה שטענו שכדי להיות מלכה אישה זקוקה למלך, לגבר שישלוט ביד רמה. שמעתי כל כך הרבה תאוריות ותיאורים, והתחברתי לכולן ולכולם בשלבים שונים של חיי. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחופש מוחלט מאהבה וממין. הייתי יכולה לנהל אינספור פרשיות אהבים קטנות, רומנים של זָרוּת, אבל נמנעתי מהן בכל מאודי. אם בעבר הייתי ממהרת להשקיט את האבל בקשר חדש, הפעם הרשיתי לעצמי לחוש אותו. איבדתי כל כך הרבה בבת אחת, שתי אהבות, זוגיות אחת, לפחות שני חלומות מנוגדים לחיים שלא אחיה עוד. רציתי להרגיש את האבדן, את הכאב. חלק מזה היה קשור בכך שהייתי זקוקה לעונש, למחיר שיגרום לי לסבול. פגעתי באדם טוב, באהבה גדולה, ולא הייתה לי זכות לאושר. אבל החלק האחר נבע מכך שביקשתי להבין מה אני באמת רוצה, מה נכון עבורי. ובשביל זה, הייתי מוכרחה לגלות מה זה אומר להיות בלי, ולדעת שלא משנה לאן אני ממשיכה מכאן, זה לא כדי למלא חוסר או צורך שנוצרו בי ומעולם לא נמלאו עד תומם.
זו הייתה הפעם השנייה שבה התנזרתי בגלל פרידה מבן. הפעם ההתנזרות הייתה אפילו ארוכה יותר מזו של גיל 25. התשוקות שמשלו בי כל חיי נדחקו הצדה, העולם מילא אותי במקומן. לא שלפעמים לא מתתי מחרמנות, הוויברטור שלי תמיד היה קרוב אליי, בטרולי הקטן שאיתו טיילתי. אבל התפתחה בי בעיה מטרידה. בכל פעם שניסיתי לאונן, המחשבות שלי חזרו לבן או לאהרון, לטעויות שעשיתי, וכל פנטזיה שניסיתי לבנות בראש התפרקה מתחת למשקל האשמה. הגמירות המעטות שהיו לי בשנה הזאת הגיעו כשהצלחתי לנקות את הראש ולזון מזיכרונות עתיקים יותר. זו הייתה גמילה משונה, לא מכוונת, שבה הגוף העניש אותי בכל פעם שחשקתי ביותר מדי עונג.
ידעתי שאצטרך לשוב לארץ מתישהו. הכסף לא יימשך לעד, והשנים לא עוצרות, גם לא בשביל שבורי הלב. זה דרש הרבה זמן עד שהסכמתי לשקול את האפשרות, ועוד תקופה לא קצרה עד שהחלטתי לקבוע תאריך. הכאב שלי, שנחלש מעט בזמן שחלף, התעורר לקראת הרעיון של לנחות בישראל. הציפייה עוררה בי בחילה והפכה אותי מצד לצד בלילות.
כפי שקבעתי לעצמי, חזרתי בדיוק בזמן ליום הולדתי השלושים ושבע. ירדתי מהמטוס ישר לתוך החום האיום של תל אביב, הצצתי בטלפון והזמנתי לי מונית הביתה.
באותו יום, גיליתי שבן עבר לגור עם אישה.
בן בן זונה. גם בפעם האחרונה.
הוא היה רווק כל כך הרבה שנים. גם כשניהלנו רומן, לא חשבתי מעולם שהוא יהיה שלי. רק רציתי עוד זמן איתו, עוד ממנו. בן לא היה מסוגל לזוגיות. זה היה ברור כשהוא היה בגילי, זה נראה עוד יותר ברור כשהוא היה בן חמישים. אז איך...?
