מאהבים - 10
בן היה האדם האידאלי בעיניי. לא הגבר האידאלי - ממש לא, אפילו – אלא אדם שייצג את כל הדברים שבהם חשבתי שהאמנתי. מסור למחשבות שלו, יצירתי, מוכשר, חופשי מגבולות החברה ובכל זאת מוצלח לפי כל הסטנדרטים שלה. כי אדם כזה, או שהוא תימהוני או שהוא גאון אקסצנטרי. אנשים לא יכולים לקטלג אותו כשום דבר אחר. המגבלה היא שלהם, לא שלו, אבל הם זקוקים לקופסה עם תווית, ואין זה משנה אם בעיניו הוא לא זה ולא זה.
יכולתי לדמיין אותו כגבר צעיר. בטח היה מהשקטים, מהנחבאים אל הכלים. הסובבים אותו חשבו שהוא מוזר או לא מעניין. וזה היה המזל שלו, כי ככה נשאר לו זמן לעצמו, לשייף עוד ועוד את המוח המופלא שנולד בו. למרות שאי אפשר לומר שזה מזל, כי המוח ההוא כנראה היה הדבר שגרם לאנשים לחשוב שהוא מוזר מלכתחילה. אי אפשר להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים כאלה.
מעניין איך אדם הופך ממתבודד, כמעט מוחרם, לעילוי מצליח. מתי הרגע שבו אנשים מפסיקים לראות בו את הראשון ומתחילים לראות רק את השני. אולי יש תקופה שבה השניים מתקיימים במקביל, המוזר והעילוי. תקופה שבה אנשים מתקשים למקם אותו, כי הם לא רואים רצף, רק קוד בינארי – אחד ואפס. פעולה בוליאנית: מוזר או עילוי. האחרונים להחליף את הסיווג הם תמיד אלה שהכירו אותך ראשונים.
במידה מסוימת של טירוף – כזה שאולי קיים בכל התאהבות אדירה – קינאתי ושנאתי את כל מי שהכיר אותו לפניי. זה לא היה משנה אם היה מדובר בגברים או בנשים. אנשים שהיה להם חלק בחייו ושידעו פיסות ממנו שלעולם לא יהיו שלי, אלא בסיפורי יד שנייה. אני לא אראה את הנער המתבגר שהוא היה, לא את הצעיר הנבוך, או את הכוכב העולה שהיה בשלהי שנות העשרים לחייו. קיבלתי את המוצר המוגמר, לטוב ולרע, ולא הייתה לי גישה אמתית לתהליך שיצר אותו, אלא בדמיון.
כמובן שזו הייתה אשליה. בן לא היה מוצר מוגמר גם כשהיה בן שלושים ושבע. רק לילדה בת עשרים וארבע החיים יכולים להיראות כל כך פשוטים. מה שהיה נראה לי אז כפסגה, היה עבורו בקושי תחילתה של עלייה תלולה. זה דבר שגיליתי רק כשהתקרבתי לגילו בעצמי, כשההצלחות שלי נדמו כשבילים צדיים, רחוקים מאוד מהשאיפות שטיפחתי בתוכי. אבל מהצד, אני מניחה שחשבון הבנק הנאה והסטרטאפ הזעיר שהקמתי היו נראים מאוד מרשימים למי שעמד בתחילת דרך דומה.
החלק הנוסף באשליה היה טמון במחשבה שהייתי רוצה להכיר אותו בתקופת חיים מוקדמת. איזו תמימות. הביטחון השאנן הזה, כאילו אני הייתי מסוגלת לראות את מה שהאחרים פספסו, כאילו הייתי מזהה את האדם שהוא עתיד להיות וכובשת אותו מבעוד מועד. שכחתי בקלות רבה מדי שהגעתי אליו מעמדה של מעריצה, של סטודנטית שקראה את מאמריו והשתאתה. האם בן היה הצעיר חשב כך, ידע כל כך הרבה? האם בכלל הייתי נותנת לו סיכוי בחיים הדמיוניים ההם?
אינני יודעת. כנראה שהתשובה לא הייתה חשובה באמת. רציתי את בן, ולכן, חשקתי בכל-כולו, בעבר שלו, בהווה, ולפעמים, במחשכי הלילה, גם בעתיד.
