מאהבים - 1
פעם הייתי קוראת להם 'זיונים', היום אני מעדיפה את המילה 'מאהבים'. רכה יותר, חומלת. לא אהבות, כאלה היו רק מעט, למרות שעם השנים אני משתכנעת שגם במגע האגבי ביותר יש שמץ של אהבה. סער בטח היה אומר שזה הצד הרוחניקי שבי שמקבל ביטוי, אבל הוא תמיד מיעט להבין אותי. מיעט להבין, הגדיל לאהוב. דיסוננס שאני עדיין מהורהרת לגביו – איך אפשר לאהוב אדם שלא מבינים.
מה בעצם הוא אהב? את מי שקיווה שאהיה, את מי שחשב שאני. אבל למה להטיל אשמה? אולי הוא אהב את מי שהייתי מסוגלת להציג בפניו. ואולי אותי, אותי באמת, ואני צריכה כבר לקבל את העובדה שאפשר לאהוב אדם ולא להכיר את כל נימי נפשו. כמו שאפשר לאהוב טעם ולא לדעת איך הגיעו אליו וממה הוא מורכב.
סער היה משהו בין מאהב לאהבה. אז הייתי אומרת שאני אוהבת אותו, ודאי. את ההיסוס הייתי שומרת לעצמי, את התחושה המנקרת שלא ככה מרגישה אהבה. אולי זה מוזר שאני אוהבת אותו יותר דווקא עכשיו, אחרי שנים. אוהבת באמת, את כולו, עד עומק הלב. בלי להכיר את מי שהוא היום. ככה זה זיכרונות. אפשר לשנות את כל מה שאנחנו מרגישות לגביהם, ולדעת שבתוכם, הרגשנו אחרת.
עשרים וחמש היה גיל מוזר. הכרנו כשהייתי כבר יותר קרובה לעשרים ושש, אבל זה לא משנה, כי אחד הדברים שמצאו חן בעיניי היה שיכולתי לומר שהוא מבוגר ממני בחמש שנים. זה, והעמידה הכפופה שלו, שהזכירה לי את תומר. ולא רק העמידה הכפופה, אם להגיד את האמת, כל שפת הגוף הייתה דומה. זה משך אותי אליו ברגע שהוא נכנס לחדר, בדירה ההיא, בקצה פלורנטין.
הוא קלט אותי מביטה, אבל זה לא הפריע לי. הקפוצ'ון השחור שישב עליו יפה, למרות המבנה הגרום, נחרת לי בזיכרון. הוא התאים לחולצה הלבנה הצמודה. תמיד הייתה לי חולשה לעצמות בריח בולטות, מודגשות, כאלה שאפשר לכרסם בעדינות מבעד לעור.
זיהיתי בו מניירות שמצאו-חן בעיניי. השפיפות ותנועות הידיים, החיוך במבט מהצד, השילוב בין בטחון עצמי לגמלוניות.
