לי והזמן - הסאסא והזאמאני
הבטון האפור היה רטוב מתחת לרגליה של לי, אבל בגדיה היו יבשים. היא הסתתרה בדיוק כשהגשם החל והצליחה להימנע מעיקר המטר. עתה הייתה עסוקה בהתבוננות באנשים סביבם, שהיו שקופים מאוד, ובתוכם ריצד אור צבעוני.
"זה מקום משונה, לא, זמן?" שאלה.
אישה צעירה. במכנסיים ארוכים ובחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים. מכיס החולצה הקדמי השתלשלה שרשרת דקה, ובקצה התנודד שעון כיס חבוט וישן, שהצליח, כבדרך קסם, לשוות למחוגיו הבעה עגמומית.
"כל המקומות נדמים מוזרים כשמתבוננים בהם לראשונה," השיב הזמן בקול כבד. "אך בחלוף השנים, מתרגלים לכול, גם למשונה, גם למופלא, והדברים שפעם היו מרגשים הופכים משמימים, או גרוע מכך, בלתי-נראים מתוקף היותנו מוקפים בהם. זה טבעכם, לאבד את הראייה, ורק קיומכם הארעי מציל אתכם ממלתעות ההרגל."
לי הזעיפה פניה. "אני חושבת שאתה מגזים. לא להכול מתרגלים."
"הכול. גם הטוב, גם הרע. לפעמים זה האיום שבקיום, לעתים, החסד האחד שלו זוכים. ראי את האנשים סביבך, הם יודעים זאת טוב מכולם," אמר הזמן.
