התזמון
שוב בארץ קרה. האגם שמולו אני גר קופא בלילה. הוא לא מפשיר בבקרים, אבל הקרח דק, ולפעמים, אם הצהריים מביאים עמם שמש, נחשפות פה ושם חלקות קטנות של מים. באלה אין די כדי להושיע, מפני שבכל לילה שכבת הקרח מתעבה מעט יותר ומדי יום פחות ופחות ממנה נמסה והחלקות הללו מתמעטות. בקרוב, האגם יהפוך מוצק וקשה, ודבר לא יחדור עוד ללבו. ואני יודע שיום יבוא והקיץ ישוב, והמים ינצנצו מתחת לשמש, אך אני כבר לא אהיה פה. אנו נהיה בשני מקומות אחרים, האגם ואני, ולא ניפגש בשנית. ואין דבר שאני יכול לעשות בנדון. פשוט לא הכרנו בזמן הנכון.
