השעמום
מאז היותי נער, לא השתעממתי מחברת עצמי. ספרים, משחקי מחשב, אלה היו די והותר כדי למלא את העולם כשהיה חוסר באנשים אחרים. אבל גם במצבים הנדירים שבהם נותרתי לחלוטין נטול מעש, לא השתעממתי. הייתי שוכב שעות במיטה, במרפסת הצרה שהייתה לי לחדר, בוהה בתקרה ומדמיין.
הדמיון היה כל החברה והתעסוקה שלהן הייתי זקוק. לפעמים, הדמיונות היו פרועים, על אודות עולמות אחרים שעליהם קראתי, או שאותם המצאתי. לפעמים חלמתי על דברים פרועים לא פחות, אם מקומיים בהרבה. על אישה שתביט בי אחרת, על סכום כסף שאזכה בו בשביל אמא, על דבר גדול שעוד אעשה, או אכתוב.
הדמיונות מעולם לא התגשמו, אבל זו גם לא הייתה מטרתם. הם נועדו למלא ולהעסיק אותי. אם אנשים סביבי מצאו גירוי בשיחה, בחברה, או בעבודה, אני מצאתי את כל שנחוץ לי רק בתוכי. אף כי לעתים הדמיון היה מתנגש בצורך ממשי, במציאות, ואז הפער היה מתגלה ומכאיב עד לעומק הלב.
היום, אני מגלה מחדש את ההיכרות עם השעמום. אף כי שוב, לא מעצמי. משיחות תפלות וארוכות על כסף, או רכב או מעבר דירה. מהתעסקות בירוקרטית וקטנה בחשבונות ובמזג האוויר. מהשוואה ריקה של הישגים שבהם אין לי עניין. אני אוצר בתוכי אנחה מתוסכלת, מתמדת, ונושף אותה בקושי, בשקט גמור, רק כשאני לחלוטין לבדי.
