המוכנות לאבד
לפני חמש שנים, מעט לפני שטסתי לסקוטלנד ביקרתי את סבתי, השוכבת על ערש דווי במיטתה. לרגעים היא הייתה צלולה, מחייכת חיוך חסר-שיניים ומרימה גבות לעברי, להדגיש שכל הטרחה הזו סביבה מטופשת. רוב הזמן יכולתי לשמוע אותה ממלמלת: יהיה טוב, כי מוכרח להיות טוב. ואני הייתי מהנהן בהסכמה, ושנינו הבנו שטוב הוא מושג די גמיש, ושתמיד היא אמרה שיותר טוב לא להיות מאשר לשכב חסרת אונים במיטה.
רוב הזמן היא ישנה, פניה עוטים הבעה תשושה, נשימותיה אטיות, ארוכות כמניין שנותיה. אלה היו שעות שלוות עבורה. נחמה, מסוג מסוים. נחמתם של אלה שראו כבר דרכים גרועות בהרבה שבהן אפשר לבלות את שעות ההמתנה אל הקץ.
בקרוב הזמן ייקח אותה ממני, ידעתי. כפי שלקח את אהבותיי, את כלבי, את ליעד, את אמי. כפי שבסופו של דבר ייקח את נעוריי, את חבריי, את משפחתי, ואותי. אני מתפלל, אף שאין לי אל מי או למה, שהזמן יאט את קצבו. אבל הוא בשלו, נושא אותנו הלאה. הוא מותיר לי רק שתי ברירות: לאהוב עד כלות ולהיכלות בכל אבדן, או לשמור מרחק, לא להיקשר, וכך לא לסבול את רגע הנתק.
