דרום העיר
ברחוב אלנבי ניגש אליי אדם זר, צועק משהו בשפה שלא הבנתי. נרתעתי לאחור, חושש שהוא ערבי. לא כי יש לי בעיה עם ערבים, אלא כי לימדו אותי קודם כל לפחד ורק אז להבין שכולנו בני-אדם. לא כל שחור שתפגוש בדרום העיר הוא נרקומן, לא כל ערבי הוא רוצח בפוטנציה. ידעתי את זה מצוין, זו פשוט התגובה האוטומטית, זו שעליה קודם צריך להתגבר ואז להמשיך במבוכה עם החיים. הוא ראה שנבהלתי ומיהר לחייך ולהרים ידיים כדי להראות שהכול בסדר. חייכתי חזרה, מוכן לברוח. אם אני הייתי רוצח, קודם כל הייתי מחייך כמו שהוא חייך.
