אל האופק
הדלת נפתחה בתוך מחשבתו של אופק באחת. הוא נקש עליה בעבר פעמים רבות בתחינה, ואף היו ימים שבהם ניסה לפרוץ אותה בכוח, אבל עד עתה מעולם לא זעה ולו במעט. לא מאז שנסגרה. ידו רעדה.
דווקא ביומו הראשון בעבודה החדשה. משרה פשוטה, היה עליו להודות, מתאימה יותר לסטודנט, לא לגבר בן שלושים ושבע, כמעט שלושים ושמונה. אבל לא היו לו כישורים מיוחדים, והיו מעט מאוד מקומות עבודה שהיה בהם מה לעשות בתואר ראשון באומנויות. רק במזל לקח שנה אחת בסטטיסטיקה, וזיכרונו היה חד דיו לזכור את הקורס, אף עשר שנים לאחר סיום התואר.
היה לו מקום משלו במשרד, בחברת הייטק. השכר לא היה גבוה, רק גבוה יותר מכפי שאי-פעם הרוויח. למרות שזה לא היה הישג ממש. העבודה הרצינית האחרונה שלו הייתה בתור מורה לאומנות בבית-ספר תיכון. אך הוא שקע לכזה דיכאון בגללה, שהיה מוכרח לעזוב בסוף השנה הראשונה. זה היה לפני שש שנים. לפני כן, ומאז, עבר בין עשרות עבודות מזמנות. בנעוריו היה מלצר, קופאי, סבל, דוור, מחלק עיתונים ועוד אינספור משרות שונות. באף לא אחת מהן התמיד, ובעצם גם מעולם לא התכוון להתמיד בהן. תמיד היה מדובר במשהו זמני, לעת עתה, עד שיתחיל שיתרומם, עד שיצליח.
בחלקן היה אפשר לטעון שהתמיד זמן ארוך יחסית, אולי. הוא היה פקיד קבלה כשלוש וחצי שנים, עד שאפילו קודם לאחראי על פקידי הקבלה האחרים. רק אז התחלחל מספיק בשביל לעזוב את המקום. פשוט כי היה נבוך מתחושת הגאווה שהתעוררה בו מעצם הקידום. כך או כך, מעולם לא ראה בעצמו פקיד קבלה.
בכלל היה צייר כל אותן שנים. לפחות חשב על עצמו ככזה. אולם, אם היה נשאל מתי בפעם האחרונה השלים ציור, היה מגמגם תשובתו. פעם, לפני שנים רבות, היה מצייר מדי יום. במיוחד כשהיה נער. התכיפות פחתה מעט כשהתבגר, אבל בין משרה זמנית אחת לבאה אחריה, הקדיש זמנו ליצירה. הוא היה בטוח באותם זמנים שבתוך זמן קצר יכבוש את הארץ, ואולי את העולם. חבריו חשבו שהוא מוכשר, מחונן בצורה יוצאת דופן. פעם אף זכה במקום שלישי בתחרות אחת. הפרס הכספי היה צנוע, אבל הייתה לו תחושה שמאותו רגע ואילך רק ימשיך ולנסוק.
לא כך היה. בגיל עשרים וחמש החל לחשוש שההצלחה תדרוש יותר זמן משחשב. לכן החליט ללכת ללמוד, שיהיה לו משהו ביד. אבל הלימודים, למרות שלא היו מאוד קשים, איכשהו תמיד קדמו לציור. והיו חברים, ונשים, ועבודה, זמנו היה מוגבל. בכל שנה התדלדל קצב יצירתו, עד שבסיום לימודיו גילה שכבר תשעה חודשים שהוא עובד על אותו הציור. אם עובד הייתה המילה הנכונה, כי פשוט היה מונח בחדרו, מכוסה אבק, ממתין למכחוליו שבינתיים הפכו יבשים.
לא היה זה הציור האחרון שהצליח להשלים, לא באמת. היו כמה איורים קטנים, כמה רישומים. הייתה אפילו יצירה נוספת, שהעתיק מאומן אהוב בניסיון לזכות בשבריר השראה. הוא לא הבין איך קרה שבילה את השנים הבאות נודד בין דירות ועבודות, ומצייר כל כך מעט. תמיד הציג עצמו כצייר, או כאומן, אם נשאל. תמיד אמר לחברים שהוא עובד על משהו חדש. אבל הוא ידע, גם אם לקח לו שנים להודות בכך, שהדלת שבמחשבתו נסגרה. הוא לא שמע את קול טריקתה, לא את צליל המפתח הנועל אותה, אבל המקום שאליו היה הולך כשהיה יוצר כבר לא היה נגיש לו.
