אהבה עד חורבן
בלילות אני שוכב בתוך מחשבה קשה, בהירה, איומה ומנחמת: אהבה אמתית היא אהבה עד חורבן. בלי פינות או חלקים שאנו שומרים לעצמנו, בלי מנגנון סודי למילוט, רק למקרה ש.
זו אהבה נטולת הגנה על הלב, המוכנה לעובדה שאולי ניפגע. אהבה מהסוג שהורס אותך בלכתה, כי אינך מוכן לשקול את הסיכוי לסוף, כי סוף הוא לא אפשרות כיודעים את קיומו של הנצח, כשמאמינים שכבר נגענו בו, ועכשיו רק צריך להמתין. זו אהבה הגורמת לאדם להתעלם מהכול, מכל סימני האזהרה והחוקים הכתובים והבלתי כתובים של החברה, כי עליו לממש אותה, עליו לתת לה סיכוי ודרור, עליו לאהוב. זו אהבת הרומנטיקנים, השוטים, הצעירים. זו האהבה הנשכחת, שכוחי בה נחלש כבר מזמן.
