הזמן

כמה הוא מטריד, הזמן. אני יכול להשתיקו לשעה, ליום, לשבוע, בהסחות-דעת, באנשים. אך התקתוק בלתי-פוסק, ואני שומע צלילו באחורי ראשי, כגירוד מתמיד הבולה את שעותיי. שיוף זעיר של שניות חיי בציפורן ארוכה, בלתי-מורגש לכאורה, אך נזקיו נראים לעין בחלוף השנים.

הזמן, הזמן! הייתי מתחנן שלא תותירו אותי לבד עמו באותו החדר, לולא הייתם כולכם לבדכם עמו בעצמכם. יולד רגעים רק כדי לרצוח אותם, חוזר בלחישה: לכל דבר יש סוף, גם לך. די לתת כדי לקחת, די לקצוב, לציין תאריך תפוגה לכל מילה. די ודי ודי. חמס של זיכרונות, לו רק הייתי יכול לקצוב גם את זמנך.

וזה רעיון, כן. מעתה: למדוד את הזמן בי, לא להפך. נותר לך רק עוד כך וכך תה, ובכל יום יש לך מאית פחות ממני. כן, כן, אני מקצר לך בעוד טיפה, סתם, בשם הגחמה. כמות מדודה יש לך ממני, כמו לכל אדם, ולאחר מכן? זהו וחסל. נראה כיצד תרגיש בהיפוך התפקידים, עם סרט המדידה צמוד לכל רגע ורגע ביומך.