מכתב לתה - מלורי
שלום תה,
זה שם מעט מוזר להשתמש בו, אבל אני חייבת להודות שמעטה המסתורין הזה מעניין ומדויק כשקוראים את הסיפורים שלך. אתה מתעסק פעמים רבות בהחמצה ובוויתור, באהבות שנשארו מעט מפוספסות או אבודות. אתה חושב שהפספוס הזה נובע מטעות או מביש מזל, או שאולי מתוך סוג של ניסיון מכוון שלנו לחבל לעצמנו? יכול להיות שהפחד מהאושר ומקשר ממשי ומספק גדול יותר מהפחד מכישלון?
תודה על שקראת,
לורי
שלום לך, לורי,
קבלי התנצלותי על העיכוב הארוך בתשובתי. ימים עמוסים בפניי, ואיני מספיק להשיב בקצב משביע רצון.
יתכן ושמי משונה, אף כי לי, עתה, הוא נשמע טבעי. איני חושב שניסיתי לייצר רושם מסתורי כשהתחלתי כותב תחת השם הזה, אבל אולי באמת הוא מוסיף איזה נופך נעים לסיפוריי.
איני חושב שרובנו מנסים לחבל בעצמנו. ודאי, יש גם מקרים כאלה, אבל מרביתנו פשוט מבצעים שגיאות של חוסר ניסיון, של חוסר מחשבה ושל תמימות. במיוחד כשאנחנו צעירים.
אנשים המחבלים בעצמם? אלה בדרך כלל כבר שגו פעם-פעמיים בעבר. הם למדו לאהוב, ולכן למדו גם את הפחד מאהבה. אין זו נטייה של בני-נוער, אלא של אנשים משנות העשרים המוקדמות ואילך.
את תחושת ההחמצה שאדם חש לאחר שהוא הבין טעויותיו, קשה למצוא במקומות אחרים. לכן ספרי הראשון נסוב עליה במיוחד. הוא עוסק באופן שבו אנו חוזרים שוב ושוב לימים הללו, שבהם נדמה שכל בחירה הייתה נכונה, ועתה, ממרום השנים, אדם אינו מצליח להבין כיצד היה כה טיפש.
יש די והותר זמן לאחר מכן להתחיל להרוס בכוונה. אבל את ההרס המקרי, הראשוני, הו, קשה לשכוח.
האם זהו מכתב אישי, לורי, או אחד שניתן לפרסם במדור "מכתבים לתה" שבאתרי?
תודה לך על שכתבת לי,
שלך,
תה.
שלום תה,
תודה רבה לך על תשובתך, העיכוב נעלם כשקוראים את המילים היפות, והמחשבות המעניינות שחלקת איתי. ומבחינתי אתה מוזמן לפרסם את המכתב במדור, אבל אשמח להישאר אנונימית. סליחה שאני מטרידה אותך בשאלה נוספת, אבל כתבת שכשמישהו מחבל לעצמו, הוא כבר חווה אהבה ואת הפחד ממנה. אתה חושב שאדם מסוגל להבין את הפחד מהאהבה עוד לפני שחווה את האהבה עצמה? יכול להיות שלפעמים אנחנו מגבילים את עצמנו כי האפשרות להיות מאושרים מפחידה אותנו יותר מכאב הנפילה שמגיעה לאחר מכן?
מכיוון שזו כבר שאלה שניה, לא אצפה לתשובה, כיוון שיש עוד שאלות רבות ונוספות שאתה בטח צריך לענות להן, אבל תודה רבה על התשובה שלך!
לורי
שלום שוב, לורי,
סלחי לי, הפעם התעכבתי במיוחד מענה. אני עדיין משיב למכתבים שהצטברו בתיבת הדואר שלי משנה שעברה ורק עתה הגעתי לזה שלך.
אני מאמין שאנשים מסוגלים לברוח מאהבה גם לפני שחוו אותה, כן. ראיתי זאת בעבר - בילדים להורים גרושים, במי שצפה בחבריו הופכים מדוכדכים לאחר שברון לב, או אצל מי שתמיד היו לו אינספור אפשרויות לבחור מהן ואינו רוצה להגביל עצמו לאחת.
הדבר המשותף לכל אלה הוא שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, בסוף הם מתאהבים. זה עשוי לדרוש שנים רבות, אבל אין חומה גבוהה מדי, במיוחד לא עבור אדם שגרונו כבר חרב מרוב צמא.
אקווה שהתשובה עוד משמעותית בעינייך.
שלך,
תה.
