top of page

לאורך האינסוף

  • תמונת הסופר/ת: תה
    תה
  • 17 במאי 2017
  • זמן קריאה 1 דקות

שבע שנים הפכו אחת עשרה. פנייך דהו במחשבתי עם הזמן, הפסקתי לזכור אותך מדי יום. אט-אט אחרות מילאו את חיי, ואת נדחקת לפינה שבאחורי ראשי. כי אם נמתח זיכרון לאורך האינסוף, אל נתפלא אם לבסוף יהפוך דק מכדי שנוכל לראותו.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
תובנה פתאומית

אי-אז, כשהייתי צעיר, האמנתי שהעולם תמיד יוותר במקומו ואני במקומי. עד שבאחד

 
 
 
מבעד לסדק הדק

מבעד לסדק דק בחלון חיי, אני מחליף מילים עם אנשים אחרים. אולם גם סדק דק יכול להיות חשוף מדי, אם אדם עומד עירום מצדו האחר.

 
 
 
היית לי לשמש

השמש אינה מחייכת, היא אינה משקרת, או מלטפת. היא אינה קופחת בזעם, ואף לא מעניקה או מנשקת ברכות. השמש איננה אדם. ובימים ההם, את היית לי לשמש.

 
 
 
bottom of page