לרדוף אחר הזמן 6 – שיר
"ידייך ודאי עייפות," אמר שעון-כיס קטן ועתיק למראה. הוא נח באחיזתן האיתנה של זוג ידיים קטנות. הללו לפתו אותו בכוח רב, לא מרפות לרגע. בעלת הידיים הייתה אישה צעירה שעיניה הכהות נחושות ופיה עדין ויפה. היא הייתה קטנת-קומה וצרת-מבנה, ולבושה שמלה פרחונית שחשפה זוג רגליים שזופות.
"הן לא. ואני לא," השיבה. קולה היה רך, גבוה אבל תקיף. חרף מחאתה, נראה היה שזרועותיה רועדות מהמאמץ.
שעון-הכיס נאנח. "מדוע בני-אדם תמיד כה עקשנים, אני תמהה. זהו פגם מלא-חן. אולי בלעדיו לא הייתם שורדים, אני מניח. אף כי לא תמיד העקשנות הזו משרתת מטרה סבירה. אתם רודפים אחר אהבתו של אדם מסוים במקום להניח לה ולחפשה אצל אדם אחר – דבר שהיה פשוט בהרבה לכל הדעות – מתעקשים על חלום אחד במקום להסתפק במה שהחיים הנחילו לכם, אוכלים את מה שטעים ואת לא מה שמצוי, נהנים מהמחשבה על מה שאפשר ולא על מה שיש. אולי תוכלי להסביר לי מדוע?"
"זמן, שתוק כבר," סיננה הצעירה. מבטה היה חודר להפליא בהתחשב בגילה. "אתה סתם מנסה לברוח."
"ומשום מה עליי להימלט?" תהה הזמן בקול. "גם אם תאחזי בי כל חייך, עדיין יהיה זה רק שבריר שנייה עבורי. לרשותי הנצח, שיר, אם ארצה בכך ואם לא. זה זמנך שלך המתבזבז בניסיון להחזיק בי."
"לא רק שלי," אמרה שיר בחדות. "יש גם אתה האישה ההיא, נכון? זאת שמחפשת אותך."
הזמן החריש, והצעירה ראתה בכך ניצחון ראשון. היא המשיכה במתקפתה: "אתה רוצה שהיא תמצא אותך. לך יש את הנצח, אבל לה אין. כל דקה שאני מחזיקה בך היא דקה שהיא מפסידה אתך."
"אמת," השיב הזמן בשקט רב, מחוגיו נוגים. "גם זמנה של לי קצוב. אולם אם בתחרות של עקשנות מדובר, חוששני שאפילו את לא תביסי אותה. היא תמצא אותך."
"גם אם היא תמצא אותי בעוד שלושים שנה, מה זה עוזר לך?" אמרה שיר. " פשוט תעשה מה שאני רוצה ממך, זמן. אני לא מבינה למה אתה לא מסכים, זה קל לך."
"ומה את מבקשת - להישאר צעירה?" אמר הזמן. "לי מעולם לא ביקשה ממני דבר כה אנוכי. וגם לה סירבתי. אם לא חרגתי עבורה, כיצד אחרוג עבורך?"
"טוב, אז לא צריך. אני מניחה שאתה תישאר אתי עד שהיא תתייאש," אמרה שיר ברוגז. זרועותיה באמת היו כבר מאוד עייפות. הזמן רק הפך כבד יותר עם הימים. האישה ההיא, לי – זה היה שמה? – החזיקה בו שנים. היא לא הצליחה להבין איך. כבר עכשיו נאלצה לאמץ את כל כוחה כדי לשמור שלא ייפול מבין ידיה.
היא התיישבה לנוח על ספסל, משעינה את זרועותיה הכבדות על ברכיה. עיניה צפו בקנאה במספר ילדים משחקים בגן.
"אני לא מבינה בשביל מה הם צריכים את כל השנים שיש להם," אמרה. "למה אתה לא יכול לתת לי אותן, נגיד? הם בכלל לא משתמשים בהן כמו שצריך, לא מבינים כמה הן חשובות."
"ומה היית עושה בשנים הללו?" שאל הזמן.
"לא יודעת... הייתי חיה. לומדת יותר, אוהבת יותר, מטיילת יותר. זמן, אתה לא מבין כי אתה לא בן-אדם. אפילו בני-אדם לא מבינים מיד. הם חושבים שיש להם שישים-שבעים שנה, אבל אחרי גיל 30, מה נשאר? מתחילים להופיע קמטים, משמינים, נחלשים. ופתאום חייבים להחליט אם כבר רוצים ילדים, כי הגוף מזדקן. קראתי שהמוח מגיע לשיא בגיל 25 ואז לאט לאט מתחיל להתדרדר. זה נורא, נורא. שום דבר לא בטוח מפניך."
"את מאשימה אותי."
"כי זו אשמתך! למה אתה לא יכול לפשוט לעצור. אתה רק לוקח, לוקח את כל מה שיש לנו ולא מסתכל לאחור."
"ואם אעצור," אמר הזמן בעדינות, "מה יהיה על כל מי שעוד לא חווה דבר ממה שחלם? מה יהיה על מי שהרגע הנוכחי בלתי-נסבל עבורו, שלבו נשבר, שממתין לאהוב שיחזור, שחלה ורוצה רק להבריא? אני חולף ולוקח מכם הכול, את אומרת? אבל כפי שאני לוקח, כך אני גם נותן. ואולי מוטב לומר – אינני לוקח ואינני נותן, כל זאת אלה רק תופעות-לוואי של מעברי."
"האחרים לא מעניינים אותי," מלמלה שיר. היא ניסתה לקום ממקומה, אך לא הצליחה להרים את ידיה. היא ניסתה בשנית, ושוב נכשלה.
"מה עשית לי?" שאלה באימה.
"לא עשיתי דבר," השיב הזמן. "משקלי פשוט הפך כבד מנשוא עבורך."
היא חשקה שיניה ואימצה את כל גופה הקטן, אבל הצליחה בקושי להתרומם לשנייה טרם נחתה חזרה על הספסל. נדמה שהיה שהזמן הפך אפילו כבד יותר. הוא לחץ את ידיה אל ברכיה בעוצמה.
"אני לא אשחרר אותך," התעקשה ולפתה אותו בכוח.
"לא, אני מניח שלא," אמר הזמן בשלווה. "אבל זמנך אזל."
אישה הלבושה בחולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים עד לזרועותיה ושרשרת כסף דקה משתלשלת מכיס חולצתה, פסעה ונעמדה אל מול הספסל.
"שלום, זמן," אמרה בחיוך. קמטוטים עדינים הופיעו לצד עיניה. הם היו רבים יותר עתה מכפי שהיו כשנפרדו השניים.
"הו, שלום, לי."
