לרדוף אחר הזמן 5 – עצים ועלים

הערב היה צלול ונקי, מואר בחצי לבנה. האוויר היה חמים והרחוב שקט, על אף שבמרחק ניתן היה לשמוע המהום קלוש של חיים. אולי צחוק שניתז מקירות בניינים, אולי חיוך רם דיו להגיע עד אוזניים. באוויר עמד ריח של תשוקות חדשות. היה זה לילה לנעורים.

האישה שהלכה ברחוב השקט כבר לא הייתה נערה. מי יודע, אולי לכן הביאה את השקט עמה. לא הייתה זו דממה מאיימת, כי אם שלווה ומרגיעה. עצים שלצדם חלפה האישה הטו ראשם בהתמוגגות. שקט כזה, ודאי לא ראו כבר שנים.

היא לבשה חולצה מכופתרת ששרווליה מקופלים עד למרפקיה ומכנסיים חומים ארוכים. בכיס חולצתה המכופתרת החזיקה שרשרת כסף דקה, מגולגלת היטב. על גבה, שכן תרמיל קטן שוודאי הכיל את כל רכושה.

"ערב. את מחפשת דבר-מה?" נאנח עץ מבוגר בעדינות כשחלפה על פניו. קולו נשמע כאוושת הרוח. אילו לא היה השקט כה רם, כלל לא הייתה שומעת אותו.

"הו, שלום," אמרה לי. היא לא הייתה בטוחה היכן למקד מבטה כדי להיות מנומסת, אך החליטה שהגזע הוא הימור סביר למדי. "כן, האמת שכן. אני מחפשת את הזמן. יצא לך לראות אותו חולף כאן, במקרה?"

דקה ארוכה חלפה טרם השיב העץ. אילו לא היו עצים ידועים בנימוסיהם, הייתה לי חושבת שבחר לשתוק.

"הזמן." אוושש העץ באטיות. "ודאי שראיתי אותו חולף. אם תהיי סבלנית ותמתיני, אני בטוח שתראי אותו גם את. לכל מקום הוא מגיע. בסופו של דבר. גם בלי הזמנה. בדרך כלל הוא גם לוקח אותנו אתו. בסופו של דבר."

"לצערי אני לא יכולה לחכות יותר מדי," אמרה לי. "מה גם שמעולם לא הייתי סבלנית מאוד. ראית אותו אולי חולף כאן ממש לאחרונה?"

שוב שתיקה ארוכה. ואז אוושוש עדין: "צר לי לומר שלא. אבל אולי לא הסתכלתי. אני בדרך כלל לא מסתכל. המחשבות מעסיקות אותי, את מבינה. אני חושב על עלים."

"עלים?"

"כן, על עלים שעזבו אותי, ועל אלה שצמחו לי. פעם היה לי עלה אחד, חביב במיוחד. אבל לא משנה."

"לא, ספר לי," ביקשה לי.

"הוא היה העלה הכי גבוה שלי. ירוק מאוד," נדמה היה שענפיו של העץ מחייכים. "כן, תאמרי שכל העלים ירוקים, אבל לזה היה גוון ייחודי, אני בטוח. הוא היה משעשע אותי. תמיד חלם לטייל בעולם, את מבינה. כל היום היה מבלה בסיפורים על ארצות שבהן אולי נבקר יחד."

"שניכם?" שאלה, מעט בעצב.

"הוא היה עלה מאוד צעיר," השיב העץ בסלחנות. "ואז, כדרך עלים, הפך צהוב מאוד, צהוב מיוחד, כמובן, כי היה עלה מיוחד, צהוב כזה שלא רואים כמעט לעולם. יצר ההרפתקנות שלו רק הלך וגבר. אמרתי לו להיות סבלני, אבל הוא חשב שאין זמן. קצת הזכיר אותך, העלה שלי. לפני שהוא האדים, ועזב. כך."

"אני מצטערת," אמרה לי.

"ואני מצטער שלא ראיתי את הזמן," אוושש העץ.

"לא נורא," אמרה לי. "לא חשבתי שיש יותר מדי סיכוי בכל מקרה. אני מניחה שאמשיך לחפש סימנים."

"איזה מן סימנים את מחפשת?"

"סימני געגוע. יש לי תחושה שהוא ישאיר אותם אחריו."

"המ," המהם העץ מחשבתו באטיות. "מזל שהלילה בהיר, אם כך. תוכלי לראות בקלות טביעות-געגוע שנותרו באוויר מלילות אחרים. אבל איך תדעי למי הן שייכות? יש כל כך הרבה מהן. אני כבר בקושי זוכר איך נראו הלילות לפני שהן הופיעו."

לי חייכה. "כשמכירים מישהו מספיק, כבר לומדים לזהות את הגעגוע שלו. יש לו צורה מאוד מסוימת."

"זה נכון, אם מכירים היטב מאוד," אמר העץ ברחש. "היטב מאוד מאוד". אז השתתק, כי לא היה לו מה להוסיף. ועצים, שלא כמו אנשים, אינם טורחים למלא את האוויר בצלילים כשאין בכך צורך.

לי טפחה על גזעו והמשיכה ללכת, מתבוננת בשמיים בקפדנות. על אוויר הלילה, בין אלף צורות געגוע שונות שכל אחת מהן כטביעת-אצבע מלוכלכת, זיהתה אחת עמוקה במיוחד. ודאי הותיר אותה מישהו שלבו כבד מאוד. היא שוב חייכה. את הכבדות הזו הכירה היטב מאוד.

וגם העץ הביט, תר אחר געגוע אחד שצבעו, כך היה משוכנע, נותר שונה מכל האחרים. אולי הלילה יראה אותו. ואם לא, יהיו לילות אחרים.

#ליוהזמן