לרדוף אחר הזמן 2 - זמנים אחרים
לי הלכה לבדה ברחוב החשוך. שרשרת כסף עדינה השתרבבה מכיס חולצתה המכופתרת, ששרווליה היו מקופלים עד למרפקיה. ניכר היה שבקצה השרשרת היה מחובר פעם דבר-מה. אולי נשברה בה חוליה, אולי נקרע התופס המחבר שבסופה. עתה משקלה הרגיש חסר.
קווקווים עדינים באזור פרק ידה משכו את עיניה. לי בחנה אותם בצער מסוים. כשהכירה את הזמן מעולם לא חשבה על כמה מתוח עורה, או על כך שהייתה צריכה לשמור עליו מפני השמש. כך גם היה ברוב שנותיהם יחד, כשטיילו ממקום למקום, מתווכחים, מחליפים נקודות מבט, לומדים זה מזו. עתה כשכבר לא היה לצדה, פתאום הבחינה בכל הדברים שהשתנו.
עדיין הייתה צעירה למראה, אבל הקווים הקלושים הללו העידו עבורה יותר מכל על השנים שחלפו. אדם המביט בה מן הצד ודאי כלל לא היה משער בנפשו שעברה את גיל השלושים. לי ידעה זאת. אך היא גם ידעה היטב מדי את ההבדל בינה ובין האישה הצעירה שהייתה.
מחשבות אלה חלפו בראשה כשהלכה לבדה ברחוב לעת לילה. אנשים נוספים התהלכו סביבה על המדרכה, מתאספים בזוגות בפתחי בתים ומחליפים ביניהם מיד ליד דבר-מה שלא הצליחה לראות. היא הייתה סקרנית, אך לא רצתה לפלוש בלי שהוזמנה לכך. לבסוף נתקלה בגבר מבוגר היושב לבדו מתחת לפנס-רחוב. הוא חייך והנהן לעברה.
"את נראית כאילו את מחפשת משהו," פנה אליה מיוזמתו. "אפשר לעזור?"
"אני מחפשת את הזמן," אמרה לי. היא מדדה אותו במבטה וחייכה חזרה. כלל לא היה מבוגר ממנה כפי שחשבה תחילה. אולי בעשרים שנה, אולי קצת פחות. היא התיישבה לצדו.
"כן, הרבה מחפשים," אמר הגבר. היו לו קמטים ארוכים של דאגה חרושים במצחו, ועיניים כהות טובות שפיצו על כך. כבר החל מקריח, אבל נראה שהשלים עם עובדה זו ורק טרח להסתפר בצורה שתחמיא לשיערו הנסוג. "וזה המקום הנכון לחפש, אבל אפילו כאן מעט מאוד מוצאים."
"אני מצאתי אותו. לפני הרבה שנים. החזקתי אותו ממש כאן," לי הרימה את השרשרת השבורה כדי להקל עליו את המבט. "עד שמישהי גנבה אותו ממני. אין סיכוי שאולי ראית אותם? אותו אי אפשר להחמיץ, הוא מאוד מעייף."
"ה-זמן? בה' הידיעה? איזה פלא. חבל שלא ראיתי. חשבתי שאת מחפשת משהו אחר. אני יכול לתת לך מהזמן שלי, אם את רוצה," הציע. מכיס מעילו שלף שרשרת זהובה, שבקצוותה שעון חול שקווי מתארו קלושים ומעורפלים.
לי הציצה מקרוב. "זה הזמן שלך?"
"כן, לא מאוד מרשים, אני יודע," אמר הגבר הזר בכעין התנצלות. "אבל זה מה שנשאר ממנו."
"ואתה לא רוצה כלום בתמורה?" שאלה לי.
"רק מידה שווה מהזמן שלך."
"אבל אם אנחנו מחליפים את אותה כמות בדיוק, מה זה משנה מי מחזיק בזמן של מי?" תהתה לי.
הגבר צחק. "מה, ממתי זמנם של אנשים שווה באותה המידה? זמנו של רופא שווה הרבה יותר מזה של חולה, וזה של ילד יותר מזה של האב. אני ואת לא יודעים מה הזמן שלנו שווה עדיין, אבל אם נחליף, יש סיכוי טוב שנגלה אחר כך למי הוא יקר יותר."
לי לטשה בשעון-החול עיניים מוקסמות. "אני בספק שאוכל להציע לך משהו יקר מספיק בתמורה."
"תתפלאי," אמר הגבר המבוגר, ולפתע הפכו פניו עצובות. "הדברים האלה תמיד מפתיעים. במיוחד כי זמן שלך יכול להיראות ממש סתמי, לעתים נראה למישהו אחר יקר מפז. זה קרה לי פעם עם אישה אחת שהחליפה אתי כמה חודשים. עד היום אני מחזיק בזמן ההוא ושומר עליו מכל משמר, אבל היא אף פעם לא שבה לבקש אותו חזרה."
"אוי," אמרה לי ולקחה את ידו בידה. "אני מצטערת לשמוע."
"זה בסדר, אף פעם אי אפשר לדעת. לכי תדעי, היא עוד עשויה לשוב בעתיד. אם יישאר מספיק זמן."
"אולי באמת," אמרה לי. "הנה קח קצת משלי, למרות שהוא באמת לא שווה הרבה."
"תתפלאי, תתפלאי," מלמל הגבר ומזג לה בתמורה מעט מזמנו שלו. הוא קפץ ידו סביב חופן הגרגרים שהעניקה לו. "לי דווקא נראה שאלה שווים לא מעט. את חושבת שיום אחד תרצי אותם חזרה?"
"אולי ארצה עוד קצת משלך, דווקא," אמרה לי בקריצה והכניסה את זמנו לשקיק קטן בתיקה. היא לטפה את ידו בתודה, נשקה ללחיו ואז מיהרה משם, חוזרת לחפש אחר ידידה האבוד.
הגבר התבונן בלכתה דקה ארוכה, עד שנעלמה בהמשך הרחוב האפלולי. אילו היה אדם אחר חולף לידו עתה, היה יכול לשמוע אותו ממלמל לעצמו: "פלא ממש, איך תמיד אני מרוויח מהעסקאות הקטנות האלה, ועדיין בכל פעם יוצא מופסד". למרבה הצער, איש לא עבר בקרבת מקום, והמחשבה אבדה.
הגבר נותר על הספסל ובהה אל תוך הלילה, כמרבית הערבים, חושב לבדו על זמנים אחרים.
