לרדוף אחר הזמן 1
"אתה הופך כבד יותר עם השנים," העירה לי. היא דיברה אל שעון-כיס קטן שהיה תלוי בשרשרת כסופה ודקה מכיס חולצתה. מבט קרוב היה מגלה כי השרשרת מחוברת ישירות לחזה. "או שאולי תמיד היית כבד, ורק לאחרונה שמתי-לב?"
שעון-הכיס עטה ארשת עגמומית למראה. על אף שפניו היו בסך הכול חזית מחוגים, שנתות ומספרים. בדרך זו או אחרת יצרו המספרים את אותו הרושם שזוג גבות עבות וקודרות היו מייצרות על בן-אדם. מחוגיו תקתקו בקול מהדהד ואטי את תשובתו: "אני תמיד שוקל בדיוק באותה מידה. אינני יודע מדוע לעתים אנשים חשים במשקלי ביתר-שאת, ולפעמים שוכחים שאני קיים. כך או כך, האשמה היא בבני-אדם, לא בי."
"אני לא אומרת שאתה שמן, זמן," אמרה לי ולטפה אותו באצבעה בעודה מחייכת. "אל תיעלב לי כאן."
שלוש עשרה שנים חלפו מאז היום שבו קשרה אותו אליה לראשונה. אז הייתה צעירה, בקושי יותר מנערה, עתה הייתה מבוגרת יותר. על אף שבעיני הזמן, כמובן, עשר שנים היו דבר של מה בכך.
"אינני מסוגל להשמין," השיב הזמן.
"או לצחוק," אמרה לי. זו הייתה דרכם כבר תקופה ארוכה. היא הייתה מקניטה, והוא היה משיב בכבדות. שניהם נהנו מכך, אף כי הזמן לעולם אהיה מודה בכך מרצון.
לי כיסתה על עיניה והציצה אל עבר השמש המאירה בשמיים מבעד לחלון האוטובוס. "חם היום. הייתי צריכה למרוח קרם הגנה."
"בשביל מה?" שאל הזמן.
"סתם," השיבה לי. היא התבוננה לרגע בהשתקפותה שבחלון וליטפה בעדינות קמטוטים זעירים שהופיעו לצד עיניה. מבעד לחלון ראתה משפחה, אם צעירה – צעירה ממנה – מובילה ילד בידו, ואב צעיר נושא תינוק בעגלה. אחריהם, ראתה לי, נישא כשובל כוכב-שביט עברם המשותף. אור ישן של אלף חוויות זעירות שהובילו אותם אל ההווה. נשיקות קטנות, חיוכים, ריבים, אהובים ישנים ותקוות אבודות. הכול נמזגו יחד לזוהר דהוי שהלך והתפוגג בהלכם ברחוב עם ילדיהם.
"הם נראים לך מאושרים, זמן?"
"כפי שכל מי שאינו חושב על הרגע מאושר," אמר הזמן.
"כן," אמרה לי. "אולי."
"את נוגה מהרגיל היום," העיר הזמן.
"לאחרונה אני מרגישה שאני לא מספיקה את כל הדברים שקיוויתי לעשות," אמרה לי. "אתה חושב שזה טיפ-"
לי לא הספיקה לסיים את המשפט. האוטובוס בלם בבת-אחת והעצירה הפתאומית גרמה לה להיזרק לאחור במושבה. השרשרת הדקה שחיברה בינה ובין הזמן נמתחה לרגע באוויר. ואז, באופן בלתי-צפוי ובלתי-אפשרי בעליל, נשברה. הזמן עף במורד האוטובוס, מתגלגל על הרצפה.
"זמן?" אמרה לי בקול המום, היא הביטה אל השרשרת השבורה המשתלשלת מחזה. אישה צעירה שאת פניה לא הספיקה לי לראות תפסה את הזמן המתגלגל, בחנה אותו לשנייה קצרה, הציצה לעבר לי, ואז, מנצלת את עצירתו של האוטובוס בתחנה, ברחה החוצה מהדלת הנפתחת.
"זמן!" קראה לי וקמה ממקומה. הדלת נסגרה לפני שהספיקה לרדת בתחנה, האוטובוס המשיך לנסוע. ממרחק נדמה היה לה שהיא שומעת את קולו הקודר הופך קלוש. "לי..."
היא נותרה לבדה. עוד הייתה יכולה לראות את הזרה מתרחקת עם הזמן הגנוב, עד ששניהם נעלמו מעבר לאחד הבניינים.
אני מוכרחה למצוא אותו, חשבה לי והתכווצה במקומה. בכל מחיר. היא לא רצתה לחשוב על עתיד בלי הזמן. היא החזיקה בשרשרת השבורה בכוח, עד שפרקי אצבעותיה הלבינו. כעת הייתה כה קלה, אך משום מה, לבה הרגיש הרבה יותר כבד.
