על האל חלד ומרור
פעם בעת שהיה בדרכו לבקר את ידידו הממציא טריליון, ראה האל חלד אדם אחד שחרב עליו עולמו. מכיוון שבימיי חייו הארוכים ראה כבר רבבות עולמות ואף מאות יקומים נחרבים, לא היה העניין מאוד מסקרן בעיניו. אך משום שהיה צעיר יחסית לאל, ועל כן רחום מרובם, נכמר עליו לבו והוא החליט לברוא לאומלל עולם חדש.
ראשית ניגש אליו והציג עצמו, מסביר בצניעות את אלוהותו ואת רצונו לעזור. האיש, ששמו, כך התברר, היה מרור, שמח מאוד להצעה. הוא הסביר שנעזב על ידי אישה שאהב, וכשהלכה לקחה עמה את כל הדברים ששמרו את העולם יציב, כך שהתרסק וחרב בן-רגע. חלד הנהן בהבנה והבטיח לתקן את עסק-הביש, נהנה מתודותיו החוזרות ונשנות של מרור.
"איזה מן עולם חדש היית רוצה לעצמך?" שאל חלד, חש נדיב מאוד בינו ובין עצמו.
"אחד שבו מעולם לא עזבה אותי, ושבו לעולם לא תעזוב," ביקש מרור.
"כרצונך," אמר חלד, אף כי בסתר-לבו חשב שהבקשה צנועה למידותיו ואפילו מעט מגוחכת.
חיש-קל ניגש למלאכה. שינס מותניו, הפשיל שרוול או שניים (אף כי היה זה קיץ, והשרוולים לא היו באמת נחוצים. אולם לחלד המראה היה חשוב לפחות כפי העבודה שעמד לבצע, לכן מיהר לברוא לעצמו שרוולים רק כדי שיוכל להפשילם), ובהבזק אור ברא את העולם מחדש כך שהפעם נשארו מרור ובת-זוגו יחד.
מרור ההמום הקיף את העולם החדש, מוודא שהאישה שעמו אכן זהה בכל אטום ומולקולה לזו שזכר. כשהיה מסופק, מיהר להודות בקול נרגש לאל המרוצה. חלד קיבל תודותיו בחן, קד קידה קטנה ורבת-רושם, ומיהר להמריא לפגוש את חברו טריליון.
כשהגיע לביתו, התפנה הממציא מעיסוקיו והציץ בשעונו. "חלד יקירי, מה עיכב אותך? אין זה מתאים לך לאחר."
חלד הזדרז לספר את סיפור הבריאה הקצרה הקטנה שביצע בדרכו, סמוך ובטוח שטריליון יתרשם מנדיבותו. תחת זאת, להפתעתו, פלט ידידו זעקת-שבר.
"מה קרה?" שאל חלד.
"אוה, כמה תמים אתה, חלד," אמר טריליון, מקמט מצחו. "האם סיפר לך הטיפוס ההוא, מרור, מדוע נעזב בעצם?"
"לא חשבתי שיש לשאלה חשיבות," הודה חלד במבוכת-מה.
"לא חשבת? מדויק בהחלט, כי בחוסר-מחשבה שורש הבעיה. עלה בדעתך לרגע שאולי נעזב בצדק? שאולי פגע, רימה או שיקר? כעת יצרת לו אהובה שלא רק נשארה אתו על אף כל דבר שאולי עשה, אלא שגם אינה יכולה לעזוב לעולם!"
"אבל היה ברור לי למדי שהאיש באמת אוהב אותה," אמר חלד, קולו חלוש. "ודאי לעולם לא היה פוגע בה בכוונה."
"אתה נשמע כמו תה," נזף בו טריליון. "אל תהיה שוטה, חלד. כוונתך טובה, אני בטוח. אבל היטב אתה יודע שלאהוב אפשר באלף דרכים שונות, ורק מפני שמישהו אוהב אותך כפי שהוא רואה לנכון, אין זה אומר שאתה נאהב כפי שהיית רוצה. עד כמה שאנחנו יודעים, אולי מרור חושב שאהבה היא לכלוא את אהובתו במרתף, או להקריא לה שירה איומה שכתב במו-ידיו. דברים שכאלה יש לברר טרם מתחילים בהגשמת משאלות פרועה."
חלד נעמד בפראות למשמע הדברים. "עשיתי מעשה נורא, טריליון. עליי לתקנו תכף ומיד."
"נלך יחד," אמר הממציא ונעמד גם הוא. "כך אולי אוכל לשמור אותך מפני שגיאות נוספות."
חלד נקש באצבעותיו, והשניים ריחפו במהירות שיא אל המקום שבו השאיר את זוג הנאהבים בפעם האחרונה.
כשהגיעו, מחזה משונה נגלה לעיניהם. באחוזה קטנה, על ערימת מתנות עטופות ואלפי זרי ורדים, ישבה אהובתו של מרור, עיניה עייפות ומעט עצובות.
"מה אירע כאן?" שאל טריליון. "היכן מרור?"
"איננו," אמרה האישה בצער.
"האם עזב?" התפלא חלד. "אבל רק לפני זמן קצר התחנן בפניי שאשיבך אליו."
"לא עזב. הוא עדיין כאן, קבור איכנשהו מתחת לכל המתנות שהביא לי. מרוב ייאוש, התמוטט ושקע בשיתוק מתחת להר שנשא על גבו. כעת כבר אינו מסוגל לצאת החוצה."
"אני לא מבין מה קרה," מלמל חלד.
טריליון נד בראשו. "אני חושב שאני מבין. כשמרור ביקש ממך להשיב אליו את אהובתו, האם גם ביקש שתאהב אותו חזרה?"
"לא."
"הרי לך התשובה. כשעזבה את מרור, עשתה זאת מאכפתיות, כי ידעה שלעולם לא תוכל לאהוב אותו כפי שהיה רוצה. אבל אתה הכרחת אותה להישאר עמו, ומרוב ניסיונות שווא לזכות באהבתה הבלתי-אפשרית, כלו כוחותיו לעד. יהיה זה לך לקח, חלד, לא להתערב בענייני אהבה. בהם גם האלים צריכים להיזהר."
"אני יכול לתקן את זה," הציע חלד לאישה ופכר ידיו.
"עדיף שלא," אמרה האישה וחייכה חיוך לאה. "אתה יודע מה מילותיו האחרונות היו?"
חלד וטריליון האזינו בקשב רב.
"הוא אמר: לפחות הפעם אני יודע שניסיתי הכול."
השניים נאנחו ועזבו את האישה לעצמה. בשתיקה הסכימו להותיר את המצב על כנו. שכן ידעו: תמיד עדיף לו לאדם להתרסק בכל כוחו, מאשר לחיות לנצח עם החרטה על שלא ניסה דיו.
