מסעות לי והזמן 6 – הרופא

הגבר הצעיר נאנק וזע במיטתו מצד לצד בכאב, עיניו עצומות. הוא התהפך שוב ושוב, מצחו בוהק מזיעה על אף שהמרפאה הייתה קרירה. לסתו נותרה קפוצה ושפתיו חתומות. הרופא התבונן בו ונאנח.

"עוד אחד. זו מגפה, הגרועה ביותר שזכורה לי."

לי המתינה בסבלנות שיתפנה אליה. שעון-כיס שמחוגיו העניקו רושם קודר להפליא השתלשל מכיס חולצתה על שרשרת דקה. השרשרת הייתה מחוברת ישירות ללבה, דרך חור קטן שהוסתר על ידי הבד. היא ליטפה אותו בהרהור בעת שהמתינה.

"מה אתה חושב, זמן?" שאלה אותו.

"איני מבדיל בין מחלה למחלה," השיב הזמן ממקומו על השרשרת. "כולן מגיעות לסופן בחלוף הימים. כמו גם החולים, או המבריאים מהן. ואף כי גם ביניהם תמיד התקשיתי להבדיל, אני משתדל לזכור את כולם."

"חבל. הלוואי והייתי יודעת ממה הוא סובל כל כך."

"הוא סובל מבדידות," אמר הרופא. סוף כל סוף התפנה אליהם. המרפאה הייתה עמוסה עד לאפס מקום, ועד כה נדד מחולה לחולה, מטפל בהם כמיטב יכולתו. אך יכולתו, כך גילה, הייתה דלה.

יצור משונה היה הרופא. כעין צורת אדם, אך אוזן רחבה הייתה מחוברת לחזהו בצינור שחור גמיש. האוזניים שעל ראשו היו יכולות להישלף ממקומן, אם היה צורך בכך. ונדמה שהחזיק שלושה ואף ארבעה זוגות מהן. בכולן השתמש עתה, מנסה להאזין לכמה מחוליו בו-זמנית. צללית כהה מתחת לעיניו סיפרה עד כמה היה לאה. עם זאת, לא אמר נואש.

"היא פושה לאחרונה בכל. קשה מתמיד. הייתי מסוגל לעזור, אבל לשם כך הם צריכים לאפשר לי להוציא מהם את המחלה בשיחה, והפעם החולים כולם כאחד קופצים פה ומשתתקים. מקרה חמור מזה לא ראיתי מעולם."

שוב נאנח, אוזניו הרבות חסרות-תועלת כנגד האסון. אז הפנה מבטו אל לי. "אבל את נראית כאילו באת בעניין אחר. ניתוח, אולי? אני רואה שהזמן מחובר לך לחזה. הוא ודאי מכביד לך על הלב."

"הוא לא קל," הודתה לי. "אבל אני מעדיפה להרגיש את המשקל. שלא יחמוק ממני בלי שאשים לב. באנו בעניין אחר. שני עניינים ,בעצם."

"אני מקשיב."

"טוב, דבר ראשון - אני מחפשת אהוב שעבר במרפאה הזו, השגרה אמרה לי שהוא יהיה כאן," אמרה לי.

"השגרה? איך הצלחת להימלט ממנה אם נפגשתן?" שאל הרופא, אוזניו הרבות נזקפות.

"הבטחתי לה חלק מהעתיד שלי," אמרה לי.

"שנה," מלמל הזמן. "זה מחיר זול לשלם, בהנחה שיש לך די שנים. הבטחת לה גם שתעזבי את הממלכה שלה בהקדם, ומי אי-פעם שמע על השגרה מפחדת?"

"מעניין," אמר הרופא. "בכל יום לומדים משהו חדש. אבל איני יודע לגבי האהוב שלך. הרבה אנשים באים לכאן, ולא הרבה נשארים. הוא היה חולה?"

"לא שידוע לי..." אמרה לי בהיסוס.

"אבל מעט מאוד ידוע לך," ציין הזמן.

"אם היה חולה, ודאי טיפלתי בו. ואם נותר חולה, רוב הסיכויים שהוא עדיין כאן," אמר הרופא. "תכף נבדוק. מה היה העניין השני?"

"יש לי איש שבור בתיק," אמרה לי והסירה את ילקוטה מגבה. היא שלפה החוצה שקית ניילון אטומה, בתוכה נחו שברים משוננים. היה ניתן לראות תחושות וזיכרונות מרפרפים בין השברים, נעלמים ומופיעים לסירוגין. לרגע הופיעה עין ממצמצת, ואז התחלפה בתמונת בריכה עמוקה. "אספתי אותו בדרך, חשבתי שאולי תוכל לחבר אותו מחדש."

הרופא התבונן בשקית וקימט גביניו. "איש שבור! את לא יודעת שזה מדבק? אנשים שבורים, כמעט תמיד הם שוברים אחרים. גם כשאינם מתכוונים לכך. הבדידות היא השלב הראשון במחלה. אם תביטי סביב, תראי שחלק מהפציינטים שלי כבר החלו מתפרקים. הבדידות שוברת אותם מבפנים, ואני לא מצליח לחלצה מהם או אותם ממנה."

"מדבק?" שאלה לי. "לא ידעתי. אני דווקא מרגישה בסדר, פשוט רציתי לעזור לו. הוא אמר שמישהי לקחה חלק מהשברים שלו איתה."

"אבל," התערב הזמן. "האם לא אמר גם שהאהוב שלך ניסה להרכיב אותו מחדש?"

"אתה חושב שהוא חלה?" אמרה לי. היא אחזה בשרשרת המחוברת ללבה, מנסה למנוע ממנה לרעוד.

"איש שבור, אהוב ובדידות," אמר הרופא. הוא משך בתנוך אחת מאוזניו במחשבה, מנתק ומחבר אותה לסירוגין. "יש כאן פיסות פאזל רבות, ואת חלקן אחבר. וגם את האיש השבור ארכיב מחדש, עד כמה שאוכל. כי אני יודע היכן שבריו החסרים."

"באמת?" שאלה לי. "אבל קודם כל תוכל בבקשה לספר לי על האהוב? הוא היה כאן? הוא חלה?"

"לא סתם חלה. הוא הביא את המגפה עמו. כשהגיע אליי מצבו כבר היה קשה מכדי שאוכל לעזור. פיו נסכר בשתיקה. כשהבין זאת החליט לעזוב את המרפאה מיד, שכן ידע כי אם יישאר ידביק אחרים. אבל כבר היה מאוחר מדי. לצערי אני לא יודע לאן הלך מכאן."

"הו לא, זמן," אמרה לי. "הוא בצרה."

"אבל אם היה בדרך לכאן כשעזב את השגרה, כנראה ידע שהוא חולה לפני שנתקל באיש השבור," אמר הזמן. "לא ממנו נדבק."

"אה, האיש השבור," אמר הרופא. "הביאי אותו לכאן."

לי נתנה לו את השקית שבידה. הרופא בחן אותה מקרוב והנהן. הוא החווה ללי ללכת אחריו. על מיטה אחת שכבה אישה, שברים קטנים בולטים מגופה.

"אני יכולה כבר ללכת?" שאלה האישה.

"היא לא חולה בבדידות?" אמרה לי, מופתעת כי האישה מסוגלת לדבר.

"לא, היא חסינה. ועד עתה ניסינו להבין מדוע," אמר הרופא. הוא הרים את השקית עם האיש השבור באוויר ופנה אל האישה. "כעת אני חושד שאני יודע את התשובה. כל הזמן הזה לא היית לבד. לקחת עמך חלק מאדם אחר, וזה שמר עלייך מפני הבדידות."

עיניה התמלאו דמעות. "לא התכוונתי. אתה חושב שזה כל כך נעים, להסתובב בעולם עם שברים של מישהו אחר שדוקרים בך כשאתה ישן? בכלל לא רציתי שישבר. זה קרה בבת-אחת, בהפתעה, כשאמרתי לא. ברחתי משם, לא ידעתי מה לעשות. השברים הכאיבו לי כל כך."

הרופא האזין בקשב רב, אוזנו הגדולה כרויה. הוא הנהן בעדינות, משמיע קולות השתתפות. בעודה מדברת, החלו השברים הזעירים נחלצים אט-אט מבשרה של האישה השוכבת. היא המשיכה לספר עוד ועוד על אהבתו של האיש השבור אליה, על חיבתה אליו – אך לא אהבה - ולבסוף החלה מתייפחת בקול. הרופא חיבק אותה בשקט, מנדנד אותה ברכות עד שבכייה שכך.

"הניתוח עבר בהצלחה," אמר לבסוף. "קחי כמה ימים להתאושש. הימנעי ממשקאות חריפים ומטלפונים אחר חצות."

"אבל עכשיו היא חשופה לפגיעת הבדידות כמו כל האחרים, לא?" שאלה לי, שעד כה נמנעה מלומר דבר.

"כן," המהם הרופא. "אך לכל דבר יש פתרון."

הוא הכניס את השברים שחילץ מגופה אל שקית הניילון שבידו, אז הפך אותה על הרצפה. לא שברים נשפכו החוצה ממנה, כי אם צורת אדם. גבר עדין למראה, שעל פניו חיוך עצוב. הוא רכן לצד האישה, שעדיין ניגבה דמעותיה, ואחז בידה.

"אני אדאג שהבדידות לא תיקח אותה," אמר האיש שפעם היה שבור, מלטף את ידה.

הרופא שוב הנהן. "אנסה להניח את הפציינטים שלי בזוגות. אני חושב שאולי, רק אולי, חלקם יחלימו מהמחלה."

"אבל הוא לבדו," אמרה לי. היא אחזה בשרשרת המחוברת ללבה בכאב. "הוא צריך אותי."

"לכאורה," הסכים הזמן. "אבל רב הנסתר על הגלוי. עלינו למצוא תשובות."

"בוא נלך, זמן."

הרופא עצר אותה. "זכרי, לי, איש עוד לא התגבר על הבדידות בכך שנותר לבדו. בזכותך מצאנו תרופה, ואני אסיר-תודה על כך. איני יודע לאן הלך האהוב שלך, אולם בקרוב יתחיל להישבר מבפנים – אם לא כבר החל. הוא יותיר נתיב אחריו. ויש מי שניזון משבריהם של אחרים. פקחי עין."

"תודה לך, דוקטור," אמרה לי וחיבקה אותו בכוח. הוא חיבקה חזרה, מנחם במגעו. הזמן נלכד בין שניהם לרגע ארוך. לשם שינוי, לא התלונן.

#ליוהזמן