מסעות לי והזמן 5 – האנשים השבורים
לי פסעה בביטחון על הבטון האפור. תחת רגליה זעו והתרסקו חתיכות קטנות של חומר שנדמה היה כזכוכית. שיערה היה אסוף על גבה, נח על ילקוטה. היא לבשה חולצה בהירה שבחזיתה נמצא כיס, ממנו השתלשל שעון-כיס קטן ועתיק למראה על שרשרת כסף דקה. בצדה אחר, הייתה מחוברת השרשרת ישירות ללבה.
"קשה לי להחליט," אמר שעון-הכיס, "אם ניצחת או הפסדת."
היה זה הזמן. לי האזינה לו בקשב, אך המשיכה בהילוכה. בהמשך הרחוב הייתה יכולה לראות אדם כורע על ברכיו ומחפש דבר-מה על המדרכה.
"היא פחדה ממך, ראיתי זאת מיד. אבל היא ידעה שאת זקוקה לה," המשיך הזמן. קולו הכבד היה מלא מחשבה. "מעניין מדוע חששה כל כך."
הוא דיבר על מפגשה של לי עם השגרה. היא שממלכתה שוכנת בבנייני-המשרדים, אך כוחה מרחיק-לכת הרבה מעבר להם. לי נאלצה לפגוש בה פנים-אל-פנים, שכן החזיקה במידע הנוגע לחיפושה אחר האהוב שעזב.
"זמן, הרי ברור שהיא פחדה בגללך," אמרה לי.
"מדוע?"
"מי ביניכם יותר חזק?"
"אין זה עניין של כוח. אנו איננו כלי-נשק, או צעצועים. עצם ההשוואה משונה. לא תשאלי אם כיסא יותר חזק מברזיה, נאמר. אך אני מניח שאף שגרה אינה שורדת את הזמן, בסופו של דבר."
"אז איך לדעתך היא הרגישה כשהיא ראתה שאתה כבול אליי?" אמרה לזמן, ואז השתתקה.
כבר הייתה די קרובה לאיש הכורע. עתה כשהתבוננה בו ממרחק זה, הבינה שאין זה אדם. או לפחות, לא אדם שלם. הוא היה איש שבור, לו יד אחת וזרוע חלקית. מרבית גופו היה במקומו, פרט לכמה חתיכות חסרות באזור החזה. גם בפניו חסרו כמה פיסות, במיוחד עינו הימנית וחלק מראשו. הוא הרים חתיכות מהקרקע בידו השלמה וניסה להתאימן לראשו כפאזל.
"אפשר לעזור לך?" שאלה, מתכופפת מעט.
"אוה," אמר האיש השבור והטה אליה את פניו החסרות. אפילו קולו נשמע מרוסק. "שלום. נחמד מצדך להציע. את הראש באמת שאינני מצליח לחבר בלי לראות. תוכלי אולי להרכיב אותי שם?"
"זהירות," מלמל הזמן בשקט. "השברים חדים, ואין מראיו נושאים-חן בעיניי."
"אשמח," אמרה לי, מתעלמת ממנו. "איך נשברת ככה?"
היא רכנה לצד האיש השבור, נזהרת מהשברים החדים שעל המדרכה, והחלה מחפשת בערימה קטנה שצבר לצדו. היא שלתה פיסה וחיברה אותה למקומה בעדינות.
"כמו כולם, אני מניח. נתתי יותר מדי מעצמי לאדם אחר. ברגע שהייתי ריק מספיק ומשהו הכה בי בכוח, הדפנות שלי התנפצו לרסיסים. כבר שנים שאני מנסה לאסוף את עצמי מחדש."
"אתה כאן כבר שנים?" שאלה לי.
"לא הייתי מסוגל לזוז מכאן," אמר האיש השבור, מחטט בערימה. הוא מצא חתיכה נוספת מעצמו וחיבר אותה לזרועו. "מישהו עבר במקום והתחיל להרכיב אותי מחדש. הוא הספיק לסיים את היד לפני שעזב, היא הצליחה לחבר אותי בסופו של דבר למצב הזה. אבל לקח לה המון זמן למצוא את החתיכות שלי."
"מה זאת אומרת? הן לא כולן שלך?" תהתה לי. היא הייתה זריזה בהרכבת ראשו של האיש השבור עד כה, אך עתה מצאה עצמה מתקשה למצוא פיסות נוספות שיתאימו לו.
"לא, לא. הסתכלי סביבך. אין כל כך הרבה ממני. לא, אלה אחרים. אם תביטי מקרוב, תראי שחלקם מנסים להרכיב עצמם מחדש גם כן."
"אבל דרכתי עליהם בדרך לכאן," אמרה לי, מבועתת. "ריסקתי אותם אפילו יותר!"
"הם רגילים לזה, האמיני לי," אמר האיש השבור באדישות. "אנשים מרסקים אותם בכל יום מחדש מבלי להבחין. במילה, במעשה חסר-מחשבה. לפחות לך אכפת קצת."
"זה נורא," קוננה לי.
האיש השבור משך בכתפיו, ממשיך לחטט ולחבר חלקים לעצמו. אולם הערימה הלכה וקטנה, ונדמה היה שלא יהיה די בפיסות שאסף כדי להשלים את כולו.
"הו לא," אמר. אצבעותיו עוד היו שבורות ברובן, וחתיכות מראשו נותרו משוננות. "אני חסר. היא לקחה חלק ממני איתה. לעולם לא אמצא את כולי עכשיו. מה אעשה, מה אעשה?"
הוא קימט את מצחו השבור וזע בקדחתנות, סופר את החתיכות שנותרו. מרוב תנועה, פצע את ידה של לי, אשר הייתה עסוקה בניסיון לחברו.
"איי!" פלטה והצמידה את ידה המדממת לפיה. הזמן תקתק אזהרה.
האיש השבור הרים פניו. נותרו לו עין וחצי, והמבט ששכן בהן אמר נואש.
"עזרי לי. אולי תתני לי כמה חתיכות ממך? ממש קצת."
"מה? למה דווקא ממני? יש כאן כל כך הרבה שברים אחרים," אמרה לי. היא קמה על רגליה והתרחקה מעט לאחור.
"הם? הם כולם מרוסקים. איך אמצא ביניהם חתיכה שתתאים לי? אבל את, את שלמה, את יכולה לתת לי מעצמך בכל צורה שתבחרי. בבקשה..." האיש השבור התקדם לעברה. לי המשיכה לפסוע לאחור, אך נבלמה כשחשה את עקבה מפצפץ חתיכת זכוכית. היא לא הייתה יכולה לסבול את המחשבה ששוב תרסק את שבריהם של אחרים.
"היי, אני לא יכולה סתם לתת לזר חלקים מעצמי," אמרה והרימה ידיה להרחיקו. "זה לא עובד ככה. אולי אתן כמה לאדם שאני באמת אוהבת, אבל אני מניחה שגם הוא ייתן לי חזרה. אני לא רוצה להסתובב בעולם כשאני חסרה."
"את בדיוק כמו ההוא שהרכיב אותי," כעס האיש השבור, חתיכות ממנו נושרות בכל צעד. "בשביל מה הוא עצר לעזור אם הוא לא התכוון לתת מעצמו?"
"לי, התרחקי ממנו," אמר הזמן, מחוגיו מחישים תקתוקם.
"לי?" עצר האיש השבור לרגע. "באמת, הוא אמר משהו על לי. דיבר עליה בזמן שעבד. וכשביקשתי חלק ממנו, אמר שהוא מוכרח לשמור אותו עבורה."
"הוא עבר כאן?" שאלה לי. "הוא הזכיר אותי? לפני כמה זמן זה היה?"
"תני לי את מה שמגיע לי," אמר האיש השבור, מתעלם משאלותיה. "תני."
"עצור!" קראה, אך האיש השבור כבר זינק לעברה. לי הניפה את הזמן, אוחזת בשרשרתו הדקה. השעון הקטן פגע בגוף המזנק לעברה בכוח, ונתצו לכל עבר. רסיסים חדים ננעצו בבשרה ברגע הריסוק.
"אוח!" כרעה לי על ברכה. "זמן, אתה בסדר?"
"זה לא היה נעים," אמר הזמן ביבושת. לא נותר עליו סימן. "אבל אני עמיד למדי. מה שאי-אפשר לומר על ידידינו השבור."
אכן, מעט מאוד נותר מהאיש השבור. מה שלא ריסק הזמן, ריסקה המדרכה. לי התבוננה בשבריו בצער.
"רציתי לעזור לו, זמן."
"נאה מצדך," אמר הזמן. "אך אי-אפשר לעזור לכולם, לי. ואנשים שבורים, הם פוגעים שלא במתכוון במגעם המשונן. או שהם מצפים שתקדיש עצמך למלאכת הרכבתם. איני יודע אם זו הסיבה שהם מתרסקים מלכתחילה, או שמא השבירה היא שהופכת אותם לכאלה."
לי שלפה את הרסיסים שננעצו בבשרה. הפציעות לא היו מאוד עמוקות, כך נדמה. היא רכנה על ברכיה ואספה את כל חלקיו של האיש השבור שמצאה לערימה אחת. את הערימה הכניסה לשקית קטנה ששלפה מהילקוט שעל גבה.
"מה את עושה?" שאל הזמן.
"לוקחת אותו אתי. אולי נמצא את שאר החלקים שלו בהמשך, זמן. אולי נגלה מי לקחה אותם."
הזמן נאנח, אך לא אמר דבר.
"לפחות אנחנו יודעים שההוא עבר כאן."
"אבל לא מדוע," מלמל הזמן. "ולא מה הסיבה שגרמה לו לנסות להרכיב מחדש איש שבור."
לי לא השיבה. היא טפחה על השקית הקטנה שבידה והניחה אותה בתיקה. אז המשיכו השניים בדרכם, עוזבים את הרחוב מלא השברים מאחור. רוח שקטה חלפה במקום לאחר שעזבו. יתכן והייתה זו אנחה ארוכה.
