הדיכאון של טריליון
יום אחד שקע הממציא המפורסם טריליון בדיכאון עמוק. לאחר רצף המצאות כושלות, הפך משוכנע כי איבד את אמונו של הציבור בגאונותו, ושמו נישא מעתה לגנאי ולא לשבח. זמן מה ישב במעבדתו וסירב לצאת החוצה - לא שאי פעם היה לו עניין לצאת ממנה, אך הכוונה הייתה חשובה. אפוף דכדוך, התבונן בהמצאות העבר שלו וניסה להיזכר בימים בהם אנשים נהנו ממעשי ידיו.
מפני שלא היה אדם המסוגל לבטלה לאורך זמן, קצה נפשו בדיכאון במהרה ונתקפה שעמום. לבסוף הפטיר לעצמו: לעזאזל עם אמונם של אנשים, אבנה לי מכונה אשר תאמין בי כראוי.
הוא הביט סביבו במעבדה. כבר תקופה שלא הזמין חלקים חדשים בשל דיכאונו הממושך. אין ברירה, חשב, אאלץ לפרק כמה ממכונותיי הישנות. ביד אחת תפס מברג, ביד שנייה מלחם, והחל מפרק כמה מן ההמצאות הגדולות ביותר שראה המין האנושי מימיו. ראשית, פירק לגורמים מכשיר להגשמת זיכרונות. את מכשיר זה בנה טריליון מפני שגרס שזיכרונות מעניינים אנשים הרבה יותר ממשאלות, ובסופו של דבר די חופפים להן בכל המקומות החשובים.
לאחר שפירק את מכשיר הזיכרונות לגורמים, ואף הוציא לו שורש ומכנה משותף, הסתכל טריליון וראה שחלק ממכונותיו מתרחקות ממנו לאטן. "לא כל כך מהר", קרא אחריהן, ויצא למרדף כשמפתח ברגים בין שיניו. הוא דחק את ה"מקסימיאדה" לפינה – מכונה שנועדה הן להקסים, הן לקסום והן למקסם את הקסם האישי – ונופף את חיוכיה מלאי החן מעליו במלחמו. ברגע האחרון עוד ניסתה לקרוץ לעברו, אבל טריליון הנחוש כבר ביקע את קרביה במכה אדירה של מפתח הברגים שבידו. המכונות האחרות צווחו באימה, חוץ מה"אדישרון" שנאנח בהשלמה.
ה"לטפופית" ניסתה להרגיעו בליטופים, אבל הוא הדף אותה לאחור והותירה בחתיכות על הרצפה. ה"עצטוב" ביקש רחמים בתמורה לעצה מצוינת לנושא האמונה בעצמך, אך רק זכה להיות הרביעי ליפול לנחת המברג. וה"טקטיקן-5000", שארגן מרד בניסיון טקטי לפרוץ החוצה מן המעבדה, חוסל במתקפת בזק וכל תומכיו והאלגוריתמים שבידיהם נפלו טרף לשיגעונו של הממציא. ה"יבבתרון" לחם חזרה בעודו מייבב, "לוחמאון" יבב בעודו לוחם. אחד אחר השני, פורקו בידיו של טריליון המיומן, שידע בדיוק היכן מצויות נקודת החולשה של כל מכונה ומכונה.
כך נמשך העניין שעות, עד לבסוף עמד טריליון בין חלקיהן המפורקים של רבות ממכונותיו, מזיע ומכוסה שמן. המעטות ששרדו הצטופפו להן בפינה, ממתינות בדממה רועדת. אך טריליון כבר לא שת לבו אליהן, אלא החל בבניית המכונה המאמינה בה חשק לבו.
תחילה חשב שהמטלה פשוטה. הוא יצר מכונה שתאמין בו בכל לבה החשמלי, שתתפקע עד אין-קץ במסירות למחשבה על גאונותו. את מכונה זו סיים בתוך מספר שעות, לחץ על מתג ההפעלה שלה, והמתין.
"ובכן מכונה,” אמר, “מה דעתך על המצאותיי הרבות?”
"מלאות הדר, הוד רוממותך!” קראה המכונה, קולה מפצפץ מחדוות האמונה שאחזה בה. “אינך רק הגאון של דורך, אלא גאון כל הדורות שהיו ושעוד יהיו. אילו היית בונה לי ברכיים, הייתי יורדת עליהן ברגע זה כדי להעריץ את דמותך המושלמת. אך אתה, ברוב תבונתך הנעלה, בחרת לבנות אותי ללא איבר חסר ערך זה, ואכן כנראה היה זה בזבוז של רגע בו הייתי יכולה להעריץ את תבונתך הנשגבת. הו, כמה נפלא העולם בנוכחותך, טריליון הממציא".
המכונה כבר החלה לשיר לטריליון שירי אמונה והמנונים לתפארתו. אבל הממציא חש שאמונתה דתית מדי במהותה, ועל כן התקין לה שסתום אגנוסטקניות ומשנק אתאיזם, כייל אותה מחדש וחזר על שאלתו. המכונה חדלה מלשיר, והתבוננה בו בהערכה.
"כל המצאותיך מבריקות," אמרה המכונה בשכנוע פנימי עמוק. “לכל אחת מהן שימוש מופלא, תרומה בלתי-ניתנת למדידה למין האנושי. איזה כשרון נדיר, טריליון, איזה ברק שלעולם לא יראה בשנית”.
"כן...” אמר טריליון, שעוד לא היה משוכנע. הוא הרים חתיכת מתכת אקראית והציג אותה בפני המכונה. “מה דעתך על מכשיר זה? הוא טוב רק כמתכת למחזור, אך הוא שייך לי".
"מדהים," הצהירה המכונה. "מעולם לא חזיתי בחתיכת מתכת כה מעוצבת, כה חלקה. אם היא שייכת לך, טריליון הנבון, היא בוודאי משרתת את מטרה נעלה".
טריליון רטן לעצמו, הוסיף למכונה מגבר אינטליגנציה, שתי אונקיות של שבבי ספקנות, וידע כללי נרחב בנושא ממציאים דגולים בהיסטוריה בכלל והיקום בפרט. אז אתחל אותה מחדש.
"מכונה, מה את חושבת על המצאותיי הרבות?”
המכונה המהמה לעצמה, אז שאלה, “איזה המצאות המצאת בעצם?”
"מה,” אמר טריליון. “אלפים. לדוגמא, פעם המצאתי מכונה כותבת-מחשבות. תחת שתקרא אותן, כפי שכל ממציא סוג ב" היה יכול לעשות, מכונה זו הייתה כותבת את כל המחשבות שהיית יכול לחשוב בנושא מסוים".
"ואיזה שימוש היה לה?” הקשתה המכונה.
"נאמר ויש לך אדם אהוב בו את מהרהרת,” אמר טריליון. “יש לך רק 24 שעות ביממה להרהר בו, וזה בהנחה שאת אינך צריכה לישון, מכונתי. כותבת המחשבות שלי הייתה יכולה להכניס את כל ההרהורים שלא עלו בדעתך אל תוך ראשך. כך, במקום שתספיקי רק להתגעגע כמה שעות, לכעוס בשעות אחרות, ולהתחרט לזמן קצר – תוכלי לבלות נצח שלם בעולמות של "מה-אם" ו"הלוואי"”.
"והיכן המכונה הזו כעת?”
טריליון הביט סביבו והצביע על מספר שברים הפזורים לא הרחק מהם. “נדמה לי שזו הייתה היא".
"הממ. ואתה בטוח שהיא פעלה כראוי?”
"בוודאי,” אמר טריליון. “ניסית אותה על בחור אחד פעם, תה שמו, והתוצאות לא איחרו לבוא. אזמין אותו לכאן אם יש לך ספק".
"כן, כן, אין זאת שאיני מאמינה לך. ואני מלאת הערכה לרעיון שהעלית. אבל יש כל כך הרבה דברים ברי-הערכה בעולם, שאתקשה לומר שהתרשמתי".
“מה את מנסה לומר?” שאל טריליון, שכבר התרגז מן השיחה. "יש לי עוד מאות מכונות לספר לך עליהן”.
"אין צורך,” זמזמה המכונה המאמינה. “אני מבינה, פחות או יותר, עם מי יש לי כאן עסק. ממציא מוכשר, כן. ואתה זוכה למלוא הערכתי על המאמץ שאתה משקיע. אולי, יום אחד, אוכל גם להעריך את התוצאות שלו...”
"את מעזה לדבר? אני בניתי אותך!” אמר.
"אומנם כך,” הודתה המכונה. “והאם היית אומר שהצלחת במיוחד?”
טריליון צרח בתסכול, והחל מפרק את המכונה במו-ידיו.
המכונה קרקרה, “אתה עושה זאת היטב, אני לא אומרת שלא. אבל יש ממציאים שהיו מפרקים אותי מהר יותר. ועדיין, כל הכבוד על ההשקעה". אז טרטר בתוכה משהו כשנתלש ממנה טריליון איזה חוט, והיא שבקה חיים בנהמה שבעת-רצון.
טריליון נאנח ביאוש והלט פניו בכפות ידיו. כבר עמד לחזור ולשקוע בדיכאונו, כשלפתע נשמעו דפיקות רמות על דלתו. הוא הרים ראשו וניגב את השמן מידיו, ממהר אל הדלת ומציץ דרך חור ההצצה. כמה זרים רמי-מעלה עמדו מחוץ לביתו, מעוטרים בדרגות רבות ובמדי-שרד.
"הממציא טריליון המהולל," שמע אותם קוראים מצדה השני. "פתח לנו בבקשה. שמענו עליך ממרחקים, ובאנו לבקש להשתמש ב"מקסימיאדה" המפורסמת שלך בשליחות דיפלומטית”.
כשעמד לפתוח לזרים את דלתו, נזכר טריליון שפירק את ה"מקסימיאדה" שלו בעצמו לפני כמה שעות. על כן קרא בבושת פנים, “לצערי, כבר השאלתי את ה"מקסימיאדה" למשלחת אחרת לפני כמה ימים. אם תחזרו מחר, אני בטוח שתהיה שוב בידי".
"כרצונך, טריליון הנכבד. נשמח גם לראות את שאר המצאותיך מלאות-ההוד. בכל רחבי הגלקסיה מדברים עליהן ביראה, והדבר יהפוך את המסע המפרך אליך לבלתי-נשכח".
טריליון הבטיח לזרים סיור מקיף במעבדתו ביום שלמחרת. לאחר שהלכו נשם עמוקות, חזר למעבדה והביט סביבו בהרס שזרע. אז אסף את חפציו במבוכה, והחל מחבר מחדש את המכונות אשר פירק, מקפיד למחוק מזיכרונן את החוויה הנוראית שעברו. ועדיין, לא היה יכול שלא להתנצל בפניהן ודמעות בעיניו כשהפעיל אותן מחדש. הן לעולם לא ידעו מדוע. אנחנו לעולם לא נדע על רגע החולשה של הממציא.
