השעון במרכז העולם
במרכז העולם קיים שעון אדיר בגודלו, חבוט ומיושן למראה. אף כי בשעתו נחשב לפאר היצירה, מתקדם בהרבה מכל טכנולוגיה אחרת שהתקיימה לצדו, עתה ניכרות בו השנים. כולו גלגלי שיניים ומסילות ארוכות, אשר בתורם מזיזים גלגלי שיניים נוספים, קטנים יותר, המניעים בוכנות שתכליתן אינה ברורה. המתבונן בו מן הצד עשוי לחשוב שכל אותן תזוזות ותנועות נועדו להאדרת הרושם בלבד, אולם יוצריו ידעו שלעתים הרושם תורם לא מעט לפעולתו, ולכן לא חסכו בדבר.
תפקידים רבים היו לשעון שבמרכז העולם. לתזמן את תחילתו של יום חדש, לדוגמא (ואל נא תאמרו שדי לכם בזריחת השמש ובסיבוב כדור הארץ לשם כך. כי השעון האדיר לא היה מתזמן רק את יומו של הארץ – לזאת הלא די בשעון שמש פשוט - אלא את יומם של כל האנשים באשר הם. יש מי שמתחיל את יומו בזריחה, ויש מי שעבורו היום מתחיל רק שעות לאחר שהתעורר. יש אף כאלה שיומם מתחיל רק אחר שנים רבות, כשהם פוגשים אדם חדש. אם תהיתם, כעת אתם יודעים מדוע). בנוסף, הראה השעון את השעה בה תרבויות נועדו להתחיל ולהסתיים, את הזמן לאנשים להגיע אל סופם, את הרגע בו בני-אדם אמורים לפגוש זה בזה לראשונה ואת השנייה בה מערכות יחסים נועדו להיגמר.
כל זאת עושה השעון בדייקנות מופתית שאין דומה לה. או נהג לעשות. בשנים לאחר שנבנה, מעולם לא חרקו מסילותיו, לא קרקשו גלגלי שיניו, לא צרמה תנועת בוכנותיו המסתוריות. אך עתה חלפו ימיו הטובים ביותר, מותירים אותו לחסדי הזמן אותו הוא מודד. החלודה החלה פושה בו לאטה ועמה באו מיני תקלות.
כך לעתים היה קורה בהתחלה שתרבות החלה מעט לפני שאחרת הספיקה להסתיים – עניין שאינו כה נורא, כי מעטים האנשים שמבחינים ברגע המדויק בו הדבר קורה בלאו הכי, ומה הן שנה או שתיים בחשבון ההיסטוריה? אך אלה היו סימנים מבשרי-רעות, בהם איחרנו להבחין.
גרועה בהרבה הייתה התקופה בה לעתים אנשים לא פגשו אלה את אלה בשעה הנכונה. אינספור מערכות יחסים ואהבות הלכו לאיבוד רק משום ששניים הכירו ברגע הלא-נכון, ומספר בני-האדם שנאלצו להסתובב בתחושת החמצה הלך וגבר. כי שנה או שתיים בבני-אדם, אלה מכסות את כל הטווח שבין 'מוקדם מדי' ל'מאוחר מדי'. ולמרבה הצער, מלאי ההזדמנויות השניות בעולם אזל ממזמן (אך זה כבר סיפור אחר).
בשלב זה הפכו הסימנים ברורים דיו כך שאף העיוור שבאנשים הבין פירושם. כי כיצד יתכן שכל כך הרבה חרטות ייווצרו מבלי שמשהו השתבש? אך אז כבר היה מאוחר מדי להביו מה התרחש. המנגנון העדין, המורכב, שהניע את השעון שנים כה רבות כבר חרק את רגעיו האחרונים.
גלגלי-שיניים טרטרו וקרקשו, בוכנות קפאו במקומן והזמנים התערבבו כל כך עד שלעתים התקשו בני-אדם להבין מה התרחש בזיכרונם ומה קיוו שיתרחש בעתידם. ולפתע איש לא היה מסוגל להסביר: איך קרה שבן-רגע אהובים הפכו לזרים שאינם מסוגלים להחליף יותר ממספר מילים מבלי לשקוע בשתיקה כבדת-משקל.
לעתים קרובות אני חולם לרדת אל מרכז העולם ולשמן את השעון הישן, בתקווה שישוב לנוע. כי רק באשמת האסון איני מסוגל להתקשר היום אל אישה אחת ולהציע לה להיפגש, על אף שפעם היינו הקרובים שבחברים.
זו, על כל פנים, עמדתי שלי בנושא. אם תוכלו אתם למצוא הסבר מניח יותר את הדעת, הרי אתם מוזמנים לספר לי עליו.
