כשחלומות נשברים
פעם היה אדריכל אחד שבנה הכול מחלומות. ארנסט הופמן שמו. את החומר הזה גילה לאחר שנים רבות של חיפושים בהם נאלץ להשתמש בחומרים נחותים כגון הצלחות, אהבות ותקוות.
כשרק החל שמו של ארנסט נישא בפי ההמון, החלו מבקריו להאשים אותו כי החומר בו הוא משתמש זול ושביר. מתחריו היו מספרים ללקוחותיו סיפורי זוועה על התרסקות חלומות באוויר, על אנשים שבורים שכבר לא ניתן היה לזהותם לאחר שניתץ חלומם במעופו. כאן בטוח יותר, היו אומרים, עדיף להישאר עם שתי רגליים על הקרקע. אך אזהרותיהם לא הועילו מול לקוחותיו הצעירים. הם עוד זכרו: עדיף להתרסק שם למעלה מאשר כאן למטה.
ועדיין, השמועות הטרידו את ארנסט האומלל. סוף כל סוף השיג את משאת נפשו, וכעת נאלץ להתמודד עם הכפשת שמו. תחקירנים רבים ניסו לדובבו להתראיין בטלוויזיה, אינספור עיתונאים רדפו אחריו חמושים בשאלות נוקבות. העירייה התנגדה לשימוש בשטח האוויר שלה ללא היתרי בנייה והתקוטטה עם רשות-התעופה מי יגבה את הקנס, ומהנדסים צקצקו בלשונם אל מול היסודות שבבירור לא עמדו בתקנות. בזמנו יעצתי לו להניח לכל אלה לחלוף על פניו, אך הוא הפך יותר ויותר רדוף במבטו, עד שלבסוף הגיע להחלטה קשה.
יום אחד קרא לי לחצרו, שם ריחפו כל מגדליו הנישאים. אז הודיע לי בקול צלול ועייף שהחליט להורידם ארצה.
"שקול שנית!" קראתי אחריו. אולם ארנסט כבר החל במלאכתו. בזה אחר זה נפלו המגדלים אל הארץ, משמיעים קול ריסוק בהתנגשותם עם המציאות. כל שנותר לי לעשות היה לצפות בזוועה בהרס המוחלט.
ולא רק אני צפיתי בו. מן העיר באו לקוחותיו של האדריכל, שראו את מעשיו ממרחקים. הם הפצירו בו בקול לחזור בו, מצהירים על הערצתם ועל תמיכתם בדרכו הראשונה. ארנסט, שהיסס מול המגדל האחרון שנותר על כנו - הראשון שבנה - נדמה כנמלך בדעתו. אך בעקבות ההרס באו לא רק מעריצים, אלא גם מבקרים, תחקירנים, עיתונאים, פקחים ומהנדסים לרוב. כולם שטופים שמחה לאיד.
כשראה את כל אלה, נאנח בקול. בתנועה קלה של ידו נפל המגדל האחרון מן השמיים והתנפץ לרסיסים, וארנסט עמו. מיד חשתי קדימה לחפש אחריו, אך ככל שנברתי בין הפיסות הפזורות לא מצאתיו. ואין זה משנה כמה אחרים הצטרפו לחיפושים. לא היה זכר לאדריכל.
לפעמים כשחלומות נשברים יחד עם חולמיהם קשה להבחין בין השברים מה היה החלום ומה הוא האיש.
