top of page

הגינות

  • תמונת הסופר/ת: תה
    תה
  • 6 במרץ 2015
  • זמן קריאה 1 דקות

הלילה החל חולף, מסיר לאטו גלימתו הקרירה מעל העיר. נאהבים זעו באי-נחת במיטותיהם לתחושת הזמן הקצוב שלפתע נראתה לעין, שתיינים הביטו בשמיים המתבהרים בצער, וכמה זוגות טריים התפלאו לגלות שהעולם המשיך במרוצתו. אחדים אף ניסו להיאחז באימרתו הכהה של הליל העוזב בכוח, רועדים למגע האור הגס על עורם החשוף. אך הלילה קטף עצמו בנחישות והתרחק לו.

אין זה הוגן, מלמלתי כשעבר על פניי, רק עתה עצמתי עיניים. והלילה חייך בעדינות, נאנח בצער, והמשיך בדרכו על אף הכל. אולי מישהו היה זקוק לו יותר במקום אחר.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
תובנה פתאומית

אי-אז, כשהייתי צעיר, האמנתי שהעולם תמיד יוותר במקומו ואני במקומי. עד שבאחד

 
 
 
מבעד לסדק הדק

מבעד לסדק דק בחלון חיי, אני מחליף מילים עם אנשים אחרים. אולם גם סדק דק יכול להיות חשוף מדי, אם אדם עומד עירום מצדו האחר.

 
 
 
היית לי לשמש

השמש אינה מחייכת, היא אינה משקרת, או מלטפת. היא אינה קופחת בזעם, ואף לא מעניקה או מנשקת ברכות. השמש איננה אדם. ובימים ההם, את היית לי לשמש.

 
 
 
bottom of page