מחשבות ברכבת הקלה - משני
לתה,
היום סוף סוף זכיתי להחזיק בספר שלך.
זה קרה בחנות קטנה וחמימה בירושלים, עם אנשים מחייכים.
אחזתי בספר כמה רגעים, פורטת על דפיו, מאושרת.
יש משהו נעים בציפייה, ומשהו עוד יותר נעים בהגשמת החלום. והם משלימים אחד את השני.
בא המוכר ואמר- הוא איש מאוד נחמד.
הוקסמתי.
נחמד יותר ממך? חשבתי. זה אדם שצריך להכיר לעומק.
מה צבע שערו? שאלתי. והוא רק חייך ופסע הלאה. נעצר, נגע בשער ראשי, והלך.
ובחיוך שלו היו טוב ומיסותרין, עיוניו נצצו, ואהבתי את זה.
יצאתי מהחנות ונשמתי מלוא ריאותי. חייכתי וידעתי- אני יוצאת למסע.
ושאלתי היא תה, מה הוא הדבר הגורם לדמעות לצאת ממקומן- כאשר המילים יוצאות מהלב?
ושאלתי השניה היא, תה, איך אפשר להתגבר על אהבה, שלאחר חוויות טובות, נמצאה כלא מתאימה, אבל עדיין ממשיכה לככב בכל זיכרון כבר שנה, ולא נותנת לאף אחד אחר לנצח?
שני. (לבקשת הכותבת, שם בדוי).
שלום שני,
לעתים אנשים מספרים לי על הרגע הראשון בו הרימו את ספרי. לפעמים, הם אפילו שולחים לי תמונה של כריכת הספר, מלאים בתחושת ניצחון. עבורי אלה רגעים מלאי-אשר, שכן על אף היותי סופר אלמוני, יש מי שנוהג בספרי ביראה ובציפייה. זו מחמאה שאין כמותה לאדם הכותב.
אכן, יש משהו מיוחד בציפייה לדבר-מה, ומשהו מרגש בהגשמת חלום. אילו היו מילים אלה נאמרות על אדם אהוב ולא על ספר, היו סבירות באותה מידה.
חושבני שאני יודע באיזו חנות רכשת את הספר, ומאיזה מוכר. ואכן, מוכרי הספרים הם שומרי-סודי. רובם יודעים לשמור על לשונם למעני. אני שם בהם מבטחי.
איני יודע מה צבע שיערך, שני. אבל מי יודע, אולי היה בכך רמז מאותו בעל-חנות מבוגר טוב-עיניים.
לשאלתך הראשונה:
ודאי שאין לי תשובה אמתית וחד משמעית. אך מניסיוני, כשאדם שולף את מילות הלב, הוא חי את הרגש בהן מחדש. כשהוא מספר על כאבו, הוא חש בו ביתר-שאת, חווה אותו במלואו כאילו מעולם לא עזב. המילים הן כמכחול, הרגש כצבע בו יש לטבול אותן כדי להעניק להן צבע. ומעט מים, ויהיו אלה גם מים מלוחים, אלה עוזרים לשמור שלא ייבש.
אך זהו רק הרהור של אדם היודע מעט מאוד.
בעניין שאלתך השנייה:
פעם כתבתי - "בבר הקבוע בו אני מבקר, שאלה אותי אחת: תה, אי-פעם מתגברים על אהבה? ואני רק חייכתי, ואמרתי שזה עניין של רצון. וביני לבין עצמי, נאנחתי כשלא הסתכלה, ותהיתי מדוע שמישהו ירצה."
את מבינה, איני חושב שאפשר להתגבר על אהבה כל עוד ממשיכים לרצות בה. אדם מבצע שינוי כזה בתוכו רק כשהוא מוכן לכך. וזה בסדר אם העניין לוקח זמן. זה בסדר אם חולפת שנה, או חמש. העולם לא ממתין לאף לב שבור להתאחות, אך מה בכך? החיים ממשיכים הלאה בין אם נרצה ובין אם לאו, לכן כל עוד הדבר אפשרי, הבה ניאחז במה שחשוב לנו.
בסופו של דבר תמשיכי הלאה. זה אפילו יכאב יום אחד, כשתביני לפתע שהתחושה הנושנה ההיא נחלשה וכבר אינה צורבת כפי שזכרת. ובפעם הבאה שתביני זאת, שוב יכאב לך, אך פחות. ולבסוף הכאב יהפוך מדקירה חדה למכה עמומה. הצבעים החיים של זיכרונך ידהו, ואדם חדש יוכל לצבוע עליהם במילותיו.
כי כפי שאמרתי, רגש הוא הצבע לטבול בו. את רק שמרי שלא ייבש. ובאשר להתגברות עצמה: קחי את הזמן. בין כה וכה, יזלוג בין אצבעותייך.
שלך,
תה.
