חיפוש
הקורא
- תה
- 22 בפבר׳ 2015
- זמן קריאה 1 דקות
יש לי ספרים שיודעים כשאיני בסדר. מן המדף הם ניבטים אליי כשאני שב אל החדר, פושט מעיל ארוך, משליך צעיף על גב כיסא ביד רועדת ומשתרע על המיטה בבגדים מקומטים. בלאט הם מצקצקים זה אל זה, רשרוש דפיהם נופל על אוזניים עייפות. שוב, הם לוחשים כשאני נאנח, שוב הוא חושב עליה. כמה קשה ודאי להיות אדם, הם מסכימים ביניהם, הסיפור כבר תם אך האיש ממשיך להיכתב.
פוסטים אחרונים
הצג הכולאי-אז, כשהייתי צעיר, האמנתי שהעולם תמיד יוותר במקומו ואני במקומי. עד שבאחד
מבעד לסדק דק בחלון חיי, אני מחליף מילים עם אנשים אחרים. אולם גם סדק דק יכול להיות חשוף מדי, אם אדם עומד עירום מצדו האחר.
השמש אינה מחייכת, היא אינה משקרת, או מלטפת. היא אינה קופחת בזעם, ואף לא מעניקה או מנשקת ברכות. השמש איננה אדם. ובימים ההם, את היית לי לשמש.
