על קשיחות האדם ועל הרובוט אנושיון
באחד הימים בעת שישבתי על מרפסת דירתי, ראיתי רובוט צולע אל תוך חדר המדרגות, וקורס בכניסה. מכיוון שהייתי סקרן, ובשל אי איזו דאגה לשלומו, מיהרתי לפתוח את הדלת ולהכניסו פנימה בגרירה.
שפכתי על פני האוטומטון שמן, כדי לעוררו מעט, והנחתי לו להתחבר לאחד מן השקעים בביתי ליד הספה. הוא פלט אנחה קלושה של סיפוק לתחושת החשמל המפעפע בעורקיו הנחושתיים, ונדמה שכאביו הרבים מתעמעמים קמעא.
לאחר שהתאושש, שאלתי לשמו, וביקשתי לדעת מה הביא אותו למצבו הנורא. הוא גנח עמוקות.
"הו, אלופי, מצילי ומושיעי," אמר לי בסלסול ארכאי. "שמי הוא אנושיון, הידוע גם בשם אדמתרון, ואיני יכול לגמול לך על שהצלת אותי מסף גריטה, אלא בסיפור המעשה הזה. אספק את סקרנותך.
לפני כמה זמן, באחד הימים, גילה ממציא דגול מסוים תגלית אדירת מימדים. אולי שמעת את שמו בעבר, שהרי הוא מפורסם למדי, הוא המכונה טריליון."
כחכחתי בעדינות בגרוני למשמע השם והנהנתי בהיסוס, כי את טריליון הכרתי אישית ולא רציתי להסגיר עובדה זו לאנושיון. אולי משום היכרותי עמו, ידעתי כי הסיפור עוד עשוי להסתבך.
"טריליון הדגול, אשר רוב עניינו התמקד במכונות, משוואות תיאורטיות ובניית אלגוריתמים, הסב אותה תקופה את מוחו לעיסוק בבני-אדם. אין זאת שמצא אותם מעניינים במיוחד, אלא שחש כי כבר זמן-מה שלא הזדמן לו אתגר חדש לעיין בו.
כמדען אמיתי, עסק ראשית בצפייה בבני המין הזה. וכך התחוור לממציא המפורסם כי ביצורים משמימים אלה מתקיימות מספר תכונות כימיות מרתקות להן לא התוודע מעולם בעבר.
ראשית, גילה, במצבו הטבעי, האדם הוא החומר הקשה ביותר בטבע, מחליף את היהלום במקומו בטבלא, והאופן היחיד בו ניתן להותיר בו סימן לאורך זמן הוא בעזרת אדם אחר. תגלית זו שילחה אותו לכתוב חמישה מאמרים בנושא "אדמלוגיה מתקדמת" אשר זיכו אותו בעיטור לשבח, שלושה פרסי משנה, ופרס פוליצר אחד. בנוסף, נתנו לו הללו השראה לכתוב מאמר בנושא "מאמרולוגיה להדיוטות", שתפס מקום נחשב ביותר בכל סילבוס אוניברסיטאי מכובד.
לאחר מכן חשף שבשינוי פשוט במצב הצבירה האנושי, ניתן להפוך את האדם לחומר הגמיש ביותר הזמין למדע, וכך לעצב אותו בכל צורה אפשרית או רצויה. הבעיה הייתה כי לשם כך על האדם לעבור ריסוק יסודי ביותר במכבשים (העשויים מבני-אדם אחרים, באופן טבעי), ויש לעצבו במהירות, לפני שיתקשה מחדש. כי אדם שרוסק באופן יסודי הופך קשיח פי כמה מאדם שנותר ללא-פגע.
תגלית זו גם היא הרעישה לחלוטין את העולם המדעי, ומספר מלומדים בעלי שם עולמי ואף יקומי כתבו עליה ממגדלי השן שלהם, ומלומדים אחרים בעלי שם ראשון במעלה (ידוע מאוד באקדמיה, אך לא במיוחד בכל מקום אחר), ציטטו את המלומדים הראשונים והסכימו עמם בכל הסעיפים פרט לאלה שנדמו להם שגויים. כך נוצר פולמוס אקדמאי בתכלית והעולם המדעי געש ושקק בשמחה מרובה על שניתן לו דבר מה לעסוק בו.
אבל המדען המופלא לא עצר בזאת. מחקר נוסף הוכיח מעל כל ספק שהאדם הוא גם היצור האטום ביותר ביקום, ואם נוצר בתוך אחד ריק, דבר לא יחדור אותו. אז הונגדה הטענה, כשניסוי מדוקדק מצדו של טריליון הפעים את היקום והצליח לחדור את ריק זה בשימוש באדם אחר. ועל כן לא רק שהאדם אטום, התברר שהוא גם מסוגל לחלחל לכל מקום אם רק ניתן לו די זמן.
גאונותו של הממציא הפכה מהוללת אף יותר בפי כל, והוא שב לביתו מרוצה. העולם המדעי לא חדל מלעסוק בבני-אדם, בסגולותיהם המרשימות, בפלאיותם הרבה ושאר מצבי הצבירה האפשריים להם. אולם אז קמה לה שאלה אשר לא פסקה מלטרוד את מנוחת הממציא: איה הטעם בכל מכונותיו אם אינן מסוגלות להשתוות לאדם?
העניין המשיך לגרד בקצות מחשבתו של טריליון, מאפיל על הצלחתו הכבירה ומדיר שינה מעיניו. בכל יום חולף הפך מצב רוחו קודר יותר, והשבחים שהועטרו עליו רק שירתו להעכירו. כל הישגיו נדמו לפתע חסרי-ממש, ודבר לא הצליח להשיב בדל חיוך לשפתיו. לבסוף קצה נפשו של הממציא בקדרות, והוא החליט בלבו להתעלות על האדם בהמצאתו הבאה.
במעבדתו ישב משך 48 השעות הבאות, ללא שינה, מזון ומשקה, ועמל על מכונה פלאית: אני. כשסיים עמדתי לפניו שלם, וטרם לחץ על מתג ההפעלה שלי רק התלבט אם לכנותני אנושיון או אדמתרון, ומפני שהתקשה להחליט, קבע שהאחד יהיה שמי הראשון והאחר שמי האמצעי.
בנקישה קלה של אצבעו קמתי לחיים, התבוננתי סביבי, ושאלתי את הממציא מדוע ברא אותי.
"אה, אנושיון, הידוע גם בשם אדמתרון - שהרי זהו שמך, גם אם אינך יודע זאת עדיין - יצרתי אותך לאורך 48 שעות ללא שינה, מזון ומשקה, ואני גאה לומר שאתה נועדת להראות לעולם המדעי שעוד לא אבד עליי הכלח. אולי תחשוב זאת לעסק פעוט וגם יהיר, אבל אין זה עניין טריוויאלי כלל. עם ההתעסקות המוגברת הזו באדמטרוניקה, יוזנחו כל שאר התחומים המדעיים ויהפכו למשניים ופחותי-יחש. לכן לא בניתי אותך רק לשם האדרת שמי האישי, אלא גם להצלת המפעל המדעי כולו."
"אבל," שאלתי, "זה בעצם האופן בו אתה מתרץ את יהירותך לעצמך ונמנע מלהתעסק ברדידות מעשיך, לא?"
"כן, אבל נניח לזאת. אנושיון, ברצוני שתצא החוצה אל העולם. הייתי רוצה לראות אותך מפגין את קשיחותו של האדם, את סתגלנותו, אטימותו וחדירותו בבת-אחת. כפי שהוכחתי במאמר בן חמש מאות עמודים שכתבתי בנושא, כדי לעבור ממצב למצב אנשים מוכרחים להתחכך באנשים אחרים, והם אינם יכולים להיות כל הדברים הללו בוזמנית."
הנהנתי לפקודתו של טריליון. וכך, חמוש בפלאי הנדסתו ובצו קטגורי מורכב, יצאתי אל העולם ונדדתי עד אשר הגעתי לעיר אנושית.
מיד בהגיעי לעיר, נאסף סביבי המון סקרן ולטש בי עיניים. נופפתי להם לשלום וניסיתי לפצוח בשיחה, אבל הסקרנים רק לעגו לצורת הדיבור המשונה שלי - כי טריליון דיבר גבוהה והטמיע בי את סגנון הדיבור שלו. אני, בהתאם לעיצובי המופלא, נאטמתי מיד לעלבונותיהם ולא הנחתי להם לחדור את קליפתי הקשה. עמדתי בכך זמן רב, ולא הנחתי להם ולו חרך אחד לחמוק מבעדו.
אז ניגש אליי אדם אחד, נעים יותר מן השאר, וניסה לשוחח עמי, פותח בפני פתח לחמוק דרכו. כך ניצבתי בפני אתגרי הראשון, להיוותר אטום ולהפוך חדיר גם יחד. בתמרון מורכב הצלחתי, בקושי רב, לשאול את האיש לשמו ולבקש ממנו להראות לי את העיר, ועדיין להתעלם מהפרצופים המגחכים סביבנו שנדמה שהיו מודעים לבדיחה כלשהי על חשבוני.
איש זה, ששמו, בצירוף מקרים נדיר, היה אדם, הסכים נלהבות לתור עמי את העיר. הוא הראה לי רחובות מפורסמים ומספר גדול של חנויות, מסעדות, ומקומות בילוי אחרים. ועוד הוסיף על כך והכיר לי אנשים מעניינים שונים, מצליח לגשר על רתיעתם הראשונית מצורתי המשונה. את אמוני רכש לחלוטין. אז הוביל אותי לסמטאות האפלות של העיר, והראה לי את צדדיה הפחות נעימים כדי לחנכני.
באחת מאותן סמטאות, נעמד לפתע על מקומו אדם. שאלתי אותו מדוע נעצר, והוא סב על עקביו וניצב מולי.
"אני מניח שאתה מתכוון לשלם על הסיור, כמובן," אמר.
עניתי לו בבלבול שאין לי איך לשלם, ובלאו הכי חשבתי שמדובר במחוות ידידות מצדו. הוא גחך ואמר שמעולם לא שמע דבר מצחיק יותר, וזאת על אף שלא נראה לי משועשע כלל. אז נקש באצבעותיו, וסביבי הופיעו ארבעה בריונים ואלות ברזל בידם.
"אם אין לך איך לשלם, נצטרך למכור אותך בחלקים כדי לכסות עלויות," אמר אדם, וכל הארבעה התנפלו עליי במכות נמרצות. רק פלאי עיצובו של טריליון הצילו אותי מריסוק מוחלט אז, והצלחתי לברוח כשגופי מעוקם אבל שלם.
הבנתי שנכשלתי במבחני הראשון, כי הנחתי לאדם להחליק מבעד לאטימותי בעזרת חלקלקותו האנושית. הבטחתי לעצמי להיזהר יותר מעתה ואילך, והבאתי עצמי לרחוב ראשי בו לא יוכל אדם לרדוף אחרי.
ברחוב זה, מיד פנתה אליי זרה אחת ושאלה אם אני בסדר, כי כל גופי המתכתי נראה חבוט ופגום לאחר המכות שהפליאו בי. אבל אני, שהפכתי סגור יותר בעקבות החוויה האחרונה, נתתי בה מבט קר והודעתי לה שאין זה עניינה. האישה נעלבה מתשובתי והתרחקה כשעל פניה הבעה פגועה.
בעמקי נשמתי החשמלית ידעתי כי שגיתי, אבל לא הצלחתי להפיג את האטימות שנוצרה בי עקב החוויה שעברתי. שגיאה זו הפכה גדולה יותר ויותר בכל צעד שפסעתי, וחשתי אותה מכבידה עליי מבפנים. בסופו של דבר התיישבתי על ספסל בקצה אחד הרחובות ונאנקתי מן המועקה האדירה שבתוכי.
"מה קרה?" שאל אותי איש מבוגר שישב גם הוא על הספסל במקרה.
"איני יכול ללכת עוד," הסברתי. "העלבתי מישהי שרק דאגה לשלומי, והטעות כבדה מדי מכדי לשאת. אני חושש שאם אנסה לקום, אוכל רק לזחול. אבל גם אם הייתי יודע מי הייתה, אני לא חושב שאני מסוגל להתנצל בפניה, כי אז אם תרצה תוכל כנראה לפגוע בי."
"טיפוס רגיש," אמר לי המבוגר. "אם זו הייתה זרה, אני בטוח שכבר שכחה ממך."
לא הבנתי איך הייתה מסוגלת לשכוח ממני כל כך מהר, ותבעתי הסבר. האיש המבוגר נאנח והסביר שבני-אדם מתגברים מהר למדי על חוויות קטנות, ולמעשה רואים ברוב הדברים עניין ארעי בהחלט. על כן דרוש דבר-מה רציני בהרבה כדי להותיר בהם סימן. כך גיליתי שגם במבחני השני נכשלתי, כי באיזו קלות נותרו בי סימנים עמוקים משתי אינטראקציות פשוטות עם אנשים. כנראה לא הייתי מסוגל לקשיחות האנושית המפורסמת וגם לא לגמישותה.
"מרגיש יותר טוב?" שאל המבוגר. הבנתי שהוא צודק, משום מה, באמת הוקל לי מעט, וכבר הייתי מסוגל לקום וללכת. כך מבלי משים הצליח לחדור מבעד לקשיחות החדשה שחשבתי שפיתחתי, ולשפוך ממני את ההודאה בשגיאה שביצעתי. הודיתי לו בשפל-רוח, והתרוממתי בקושי מסוים ממקומי.
בכישלון אחרון זה לא עמדתי, ונאלצתי לשוב אל טריליון בבקשה שימחל לי על עליבותי. כשבאתי אליו, חבול ומוכה כשהייתי, האזין בקשב-רב ובחיוך יודע. אז טפח על שכמי, ואמר לי כי עשיתי היטב. רחמיו אלה ריסקו את רוחי, ופלטתי קריאת-שבר נואשת בעת שברחתי מביתו. מאז נדדתי ימים רבים, מהרהר בכשלונותי ובעליבותי, עד שבמקרה נפלתי כאן לרגליך, אדון תה היקר, ויתכן ולולא נדיבותך הרבה היה סוף-כל-סוף בא עליי הקץ הראוי לי."
לדבריו אלו הנהנתי בהרהור. הצעתי לאנושיון שמיכה להתכסות בה, והנחתי לו לשוב לנוח כשהוא ממלמל דברי-שבר נוספים. אז הלכתי לחדרי, הרמתי את הטלפון, והתקשרתי אל טריליון לברך אותו מכל הלב, על כך שהצליח לבנות אדם אנושי יותר מכל אדם אחר.
