על המסע המופלא של אנושיון ועל המלך מקשיבתון
זהו מעשה באנושיון, הקרוי גם אדמתרון, הרובוט האנושי יותר מכל אדם, שנבנה בידי הממציא המפורסם טריליון, וביום בו החליט כי כדי להבין את נפשו האנושית לעומקה, עליו לגלות את היקום רחב-הידיים.
אנושיון זה עבר תלאות לא מעטות בעת לידתו. אך תלאות אלה אינן מענייננו עתה, ומכל מקום לא היו כה מעניינות מלכתחילה. אולם כשנזכר בהן, נזכר גם בקיומי - מפני אי-איזה תפקיד שולי שמילאתי בסיפורו - והחליט לצרפני למסעו ביקום. מכיוון שאני נוח לבריות ואוהב לרצות, לא יכולתי לסרב לבקשתו כשהופיע על מפתן דלתי.
"אבל," העזתי אך למחות ברפיון, "אני רק אדם, ולא הטוב מביניהם. גם אם אטייל עמך כל חיי, לא אצליח לראות אפילו שבריר מהיקום כולו."
אומנם כך, תה אלופי," אמר לי אנושיון באותו סלסול ארכאי בו תמיד נהג לדבר. אז הוסיף וגילה לי, "אבל אדוני, הממציא טריליון, שלח לי שדר, בו סיפר על כוכב לכת אחד בלבד בו ניאלץ לבקר. שם יושב מלך אדיר בשם מסתכלתון, שכל עניינו לצפות ביקום ולרשום את מראה עיניו. כך נחסוך לנו את המסע המפרך, ונזכה בפרותיו. כל שעלינו לעשות הוא לבקר אצל הוד-מלכותו ולבקש את חסדו."
אף כי חשתי שלתכנית זו יש אי-איזה פגמים, הסכמתי להתלוות אליו ללא מילת מחאה נוספת. לאחר יום קצר של הכנות, בו אנושיון התאזר בסבלנות על-ואף-אל-אנושית, המראנו שנינו בספינת חלל משוכללת שהותיר לנו טריליון בנדיבותו. בתוך זמן קצר במפתיע, הגענו לממלכתו של מסתכלתון.
נחתנו בכיכר עיר הבירה, שם התגודד קהל שלם לצפות בנו. חלקם העליון של התושבים היה מורכב בעיקר מעיניים מרובות, ובמרכזם התמקם פה קטן. חלקם התחתון היה עשוי עשרות רבות של גפיים רוחשות, ואלה נעו בהתרגשות למראנו. אנושיון לא היסס ומיד שאל את אחד מן הצופים אם ידוע לו היכן מתגורר המלך הנודע. להפתעתנו, הרים את הזר את אינספור גבותיו.
"אתם כנראה מתבלבלים,” אמר. “כאן מתגורר המלך מקשיבתון. מעולם לא שמעתי על מסתכלתון הזה שלכם.”
"ספר לנו על מקשיבתון, אם כך," ביקש אנושיון.
"יתכן ולא שמעתם עליו בעצמכם, מפני שאוזניכם באמת קטנות. אבל מלכנו הוא המקשיבן האדיר ביותר ביקום כולו. הוא מתעקש שיביאו בפניו רק את הסיפורים המובחרים ביותר, ולעולם אינו מסתפק ברכילות-סתם. כשכישרונו העצום התגלה בפנינו, מיד ביקשנו ממנו למלוך עלינו. מאז הספיק להכחיד כמחצית מאיתנו בניהול כושל של משאבינו, ועוד כרבע עינה למוות מתוך גחמה.”
"בחרתם בו כמלך מפני שידע להקשיב?” שאלתי.
"כך אמרתי, לא? בבירור יכולות ההקשבה שלך לוקות בחסר. אין בינינו אחד המוכשר ממנו בתחומו, ועל אף שהוא אכזר ונורא, אין להכחיש את גאונותו.”
"אבל כל ההערכה שלכם אליו נובעת מיכולת שרירותית. אין לו כוח מחוץ לזה שאתם מעניקים לו...!” מחה אנושיון. “למה לכם לסבול תחתיו?”
"אוף, באמת נדמה שאינכם מבינים דבר!” התרתח הזר, וחצי משלל גפיו רקע באדמה. "אם אדם יפה ממך, אתה אמור להיכנע לו ללא-שהיות, הלא כן? אם אדם נבון ממך, עליך לקבל את מרותו בלי-שאלות. אם הוא מוכשר ממך, הו, אז כמובן שזו זכותו לעשות בך ככל העולה על רוחו.”
עוד אנחנו מהרהרים בטיעוניו המשכנעים, לא הבחנו ששאר הקהל הקיפנו בטבעת הדוקה המרחיקה אותנו מספינתנו. כשכבר שמנו לב לכך, היה מאוחר מדי.
"תה, משהו כאן משונה מאוד-” הספיק אנושיון לומר. מיד קפצו עלינו הלסטים וכפתו אותנו בכוח זרועותיהם הרבות. למרות זעקותינו הרמות, הביאו אותנו במהירות לארמונו של המלך מקשיבתון.
מקשיבתון היה ישוב על כס מלכות אדיר ממדים, וכל אחת מששת אוזניו הייתה מונחת על כס נפרד משלה. קשה היה לי לדמיין איך היה מסוגל לעמוד בכוחות-עצמו, כשכל אחת מאוזניו הייתה עצומה כמותו. למרגלותיו ישב הממציא טריליון, כפות וחנוט בדיוק כפי שהיינו אנחנו.
"טריליון!” קראתי. “מה פשר הדבר?”
טריליון נאנח. “הנוכל הזה לכד אותי באמתלת שווא, כשביקש ממני לבנות לו מכונה מקשיבנית. אבל כשבאתי לכאן עם כלי המלאכה שלי, כלא והכריח אותי לספר לו סיפור מופלא. במקרה זכרתי את אנושיון, הקרוי גם אדמתרון, והחלטתי לספר לו על הרובוט האנושי יותר מכל אדם. הבעיה היא שאז החליט כי ברצונו לראותו במו-עיניו.”
"אמת!” אמר מקשיבתון, שהאזין לכל מילה שנאמרה. קולו היה רועם. “הסיפור הוא אמת. כי הרי אינני סתם מקשיבן מן השורה. אני חפץ רק בסיפורים אמיתיים. אך לא כל סיפור ישביע אותי, רק המופלאים ביותר, המדהימים ביותר, ויוצאי-הדופן ביותר שיש ליקום להציע. אני אנין-טעם וביקורתי, בררן ותחרותי. כל אחד יכול לטוות סיפורי-מעשיות, אבל לי יש עניין במציאויות העולות על כל דמיון.”
"ועכשיו שחזית באנושיון, תואיל לשחרר אותנו?” שאל טריליון.
נתיניו של המלך פרצו בצחוק. עיניהם הרבות נעצמות בשעשוע. אמר אחד:
"איש לא עוזב את חצרו של הוד-מלכותו, אלא אם הביס אותו בתחרות סיפורים. ואיש אינו מכיר סיפורים רבים יותר ממלכנו הנערץ.”
שלושתנו החלפנו מבטים. ידענו כבר מי יהיה השופט בתחרות.
"טריליון ואנוכי כבר החלפנו סיפורים, ועל כן אני מוכן להכריז על שוויון זמני,” אמר המלך בנדיבות מעושה. “כעת אספר סיפור נוסף, ונראה כיצד תתמודדו:
מעשה בגן האנוכי, שכל עניינו היה לשרוד לנצח ולעולם לא להיכחד. מיליונים בשנים שלט ללא-עוררין, מאלץ את המכונות הביולוגיות להאריך את חייו בכך שיעבירו עותקים זהים שלו מדור-לדור. עד שיום אחד התרחשה תאונה נוראה, והופיעה התודעה, האנוכית פי כמה, והחליטה שחייה שלה חשובים בהרבה.
בתוך זמן קצר מהופעת התודעה, נולדו גם הרעיונות. ובדרך זו מצאה התודעה כיצד להאריך את חייה מעבר לחיי הגנים. כי גם כשנכחדו כל היצורים החיים בעולם מסוים, היו הרעיונות מוצאים דרכם לעולמות אחרים באופן כלשהו. וכך אנוכיות הפסידה לאנוכיות, והוכיחה שאין תכונה נעלה ממנה בקיום. הייתי מייעץ לכם לטפח את אנוכיותכם היטב, אל מניסיוני זו נוטה לטפח את עצמה.
בעולם אחד, היה קיים זן של אנשים שנטו למחשבות מעין אלה ואחרות. הם היו מהרהרים בעניינים עמוקים ובעלי-חשיבות בנסיעות אוטובוס ארוכות, במקלחות ובשעות הקטנות של לפנות-בוקר. כי אלה היו הזמנים בהם היה יכול מוחם לנוח ולעיין במהות הדברים. חייהם היו לא-מאושרים, אבל עמוקים ובעלי-משמעות.
כל זה נמשך עד היום בו למדו התושבים את אומנות השיגור ממקום-למקום, ללא צורך בתחבורה. לא עוד היו נחוצות להם נסיעות אוטובוס ארוכות, ואם בארבע לפנות-בוקר היו חשים טרודים, מיד היו משתגרים למקום נעים יותר. רק במקלחת עוד היו חושבים את מחשבותיהם העמוקות, מכיוון שממנה לא היו יכולים לברוח.
באופן טבעי ארכו המקלחות עוד-ועוד, כי מי יכול לפצוח במחשבה מבלי לסיימה? המצב הפך חמור, מפני שהשנים היו שחונות. אך המחשבות, שחיפשו להן מוצא, סירבו להרפות. וככל שהזמן חלף, הלך כוכב-הלכת ויבש. בתוך מספר שנים קצרות, גוועו כל תושביו בצמא, מהרהרים באווילות היקום בעודם מגששים אחר פיסת סבון.”
השליט סיים את דבריו וכרה אוזניו. נתיניו מיד פצחו ברקיעות איומות ובמצמוצים רועשים אשר אפילו אוזנינו הזעירות הצליחו לקלוט. אנושיון המתין עד שהללו גוועו, אז פסע לפנים, קד פעם אחת בפני הקהל, פעם אחת בפני השליט, ופעם נוספת בפני טריליון ובפני. מצחו של המלך התקמט למפגן הענווה הזה, ונתיניו החרישו למראה מורת רוחו. כי נורא היה זעמו כשזה התעורר.
אך אנושיון כבר פצח בדבריו:
"להוי ידוע שהיקום אינו מורכב מחומר מוצק כפי הנדמה-לעין. מדענים רבים טוענים שהמרכיב אותו הוא בעיקר ריק, וחלקיקים זעירים הבנויים מחלקיקים זעירים אף יותר. אך זו היא רק דעה אחת, שלמרבה הצער תפסה לה חזקה על מוחות הצעירים.
מעשה בממציא המפורסם טריליון, אשר הבין יום אחד שביקום ניתן להתבונן במספר דרכים, כי יש הטוענים שהוא עשוי מחלקיקים, יש האומרים מיתרים או גלים, ובאזורים מסוימים, מציעים לזנוח את השאלה כליל ולצאת למשחק גולף זריז. הרהר טריליון בכך שגם אם כל דרכים אלה יהיו נכונות, חלקן אולי נכונות יותר מאחרות.
לאחר שחשב על העניין לעומקו, הגיע הממציא למסקנה שנחוצה לו מכונה היודעת להביט. כך יוכל לשמוע מפיה מה הן אבני-הבניין של היקום, ומדוע דווקא גולף. על מכונה זו טרח ועמל שבעה ימים ושישה לילות, עוצר רק מפעם-לפעם כדי לוודא שהיא עומדת בזווית נכונה להביט בכל 16 הממדים האפשריים של המרחב, ובממד הנוסף של הזמן, זה שאפשר לראות רק אם עוצמים עין אחת ומתבוננים בעולם מבעד ללב-שבור.
"מכונה,” פקד עליה טריליון כשזו הושלמה. “ספרי לי מה את רואה. האם היקום עשוי מחלקיקים, גלים, מיתרים, ואולי מחומר מעניין יותר מכל אלה?”
המכונה קרקשה, צפצפה, והדיפה ריח עז של ריבה מטוגנת (כי הממציא חי על דיאטה של כריכי ריבה במהלך השבוע האחרון, ומעולם לא טרח לנגב את ידיו כששב לעבודתו). אז השיבה בנחרצות:
"אולי.”
"אולי?” התרגז טריליון. “הקשיבי נא, מכונתי. אין אולי זה מקובל עליי כלל וכלל. אמרי לי ברגע זה מה רואות עינייך, או שאנקר אותן ואכין ממך אמבט חשמלי. אשר, יש להודות, לא יזיק לי כלל, שכן לא התקלחתי כבר שבעה ימים ושישה לילות, וידיי דביקות מריבה.”
"כוונתי הייתה שהחלקיקים היחידים המצויים בתוך הריק הם חלקיקים של אולי,” ביארה המכונה. “אני רואה אותם, מסתובבים בחלל והופכים אולי לכוכבים, אולי לאנשים, אולי לרגשות, אולי לתקוות ואולי לעתיד. ואתה לא צריך לאיים כל כך הרבה. זה גורם לי לרצות אולי פשוט לעצום עיניים במקום לספר לך מה עוד אני רואה.”
"לא, מכונתי, אנא ממך,” ביקש טריליון במתק שפתיים. “אין זאת אלא שאני עייף מבנייתך. ספרי לי עוד!”
"בסדר,” אמרה המכונה שהתרצתה. “אני יכולה לספר לך שהמציאות מלאה בתפרים המחזיקים אותה במקומה, ובמיוחד בין בני-אדם. מפליא אותי שמעולם לא שמתם לב לכך שכולכם מחזיקים מחטים בממד השישי. כך למשל, כששני אנשים מתקרבים ומפתחים חברות, הם תופרים את עצמם זה לזה. ואם שניים מתאהבים, הם תופרים לבבות יחדיו. אבל לפעמים קורה שאחד מכם דוקר בטעות את לב השני בזמן התפירה, ואם אינו מבחין בזמן, כל הרגשות נשפכים החוצה.”
"המשיכי.”
"כשאדם רוצה לתפור עצמו לאחר, הוא זקוק לזמן ולמאמץ לא מועטים. ואם האחר אינו משתף פעולה, כל התפרים יהיו עקומים ונוטים לצד אחד. כך נוצרת אהבה חד-צדדית, ואת זו באמת קשה לנתק.”
"ואם הם משתפים פעולה?” הסתקרן טריליון.
"אוה, אז נוצר חיבור סימטרי ביותר ונעים לעין, בו כל הסובבים נהנים להביט. אבל יש אנשים שהתפרים אינם נושאים חן בעיניהם לאחר זמן-מה, ויש כאלה שבכלל רוצים לנסות דוגמאות חדשות. למרבה הצער, לעולם אינם לוקחים את הזמן לפרום את התפרים כפי שצריך, ובמקום זאת פשוט תולשים את עצמם הרחק מן האיש אליו נתפרו. אין להתפלא, אם כך, שהם לוקחים עמם חלק מהאדם האחר, ומשאירים לו רק קרעים בודדים מעצמם.”
"כמה מעניין. ומה עוד את רואה?” תהה טריליון.
"רואה אני,” השיבה המכונה, “שבני-אדם כמהים מאוד למבט כשלי. שיראה את כל-כולם, ולא רק חלקים קטנים. הם מדמיינים שאולי אז יכירו אותם באמת-ובתמים, ללא מסכות, עכבות והסברים. גם את הצדדים הבלתי-נראים, אלה שאסור לדבר עליהם, וגם את הצדדים שאינם רואים בעצמם, אך כל השאר יודעים כי הם קיימים.”
"מדוע אמרת שהם רק מדמיינים?”
"כי למרבה הצער, אני רק מכונה מביטה. ואפילו כשאני רואה, לעולם איני מבינה. וזו בעייתם של רוב האנשים, בעצם.”
"מרתק,” אמר טריליון. אז ניצת בו חשד פתאומי. “וכל זאת אמת?”
"אולי,” אמרה המכונה בהתחמקות. “ואולי אני רואה בליל שטותי ואקראי, המכונה יקום, אותו אפשר לפרש באינספור דרכים אפשריות מבלי למצוא אמת אובייקטיבית אחת. ואין זה משנה אם תכנה את הכל חומר, את הרוב ריק, את הרגש פעילות עצבית או את השכל לב, כי בעצם כוונתך לאותו הדבר בדיוק. ומאוד איני רוצה להפוך לאמבט חשמלי.”
אז נאנח הממציא הדגול והבין את האווילות שבמעשיו. כי ורד בכל שם אחר, ריחו מתוק. לכן רחרח את עצמו, הסיק שריחו אינו מתוק בשום קנה-מידה, חטף מקלחת ארוכה, והחליט להניח למכונה להמשיך להביט כאוות נפשה. לפחות עד היום בו ימאס לו לשלם את חשבון החשמל שלה. ומאותו יום ואילך, בכל פעם בה עולה בדעתו תהייה מטופשת, יוצא הוא לשחק גולף. זאת, על אף היותו שחקן-גולף איום ונורא. אולי זו הסיבה שהוא מצליח להימנע מטיפשות במרבית זמנו.”
אנושיון סיים דבריו, קד את קידתו המשולשת בפני קהל שומעיו, ושב למקומו בינינו. הנתינים הביטו במלכם באלפי עיניהם, וזה קם מכיסאו ורקע ברגליו העצומות בשמחה. כשראו זאת מחאו גם הם ברגליהם.
"זהו סיפור אמיתי ונאה מאוד,” אמר מקשיבתון בקולו הרועם. “האזנתי לו בקשב-רב, ומצאתי אותו מגוחך בכל הדרכים המקובלות. שוב נדמה שעליי להכריז על תיקו בינינו.”
אנושיון קד בפניו פעם נוספת. אך אוזניו של המלך רטטו, מרמזות שעוד נכונות לנו הפתעות.
"הצלחת לענייני היטב. אך סיפורי הבא בלתי-מנוצח:
בממלכה אחת שהתקיימה על עולם שכבר יבש, קם פעם מלך בעל חיבה מיוחדת לשעוני-חול. מכיוון שכל ממלכתו הייתה עשויה חול, היו לו מאלה בשפע. הוא אסף לו תריסרי נפחי-זכוכית, מעצבי-פנים ושענים. ארמונו היה מלא ועמוס שעוני-חול מקיר לקיר, ומרצפה לרצפה. נשא-חן בעיניו הרעיון כי מרגע שתם זמנו, ניתן יהיה להפכו ולהניח לו להתחיל את כל חייו מן ההתחלה. אולם יום אחד, הרהר: מדוע שני צדדיו של שעון-החול שווים? בבירור, היה עדיף אם כאשר היו הופכים את השעון, היה צדו הראשון מתמלא מהר יותר מצדו השני. כך היה קל יותר לחזור לתחילתם של דברים.
רעיון זה שבה את לבו בן-רגע, כי היה נוח להתרגש ומהיר למלא גחמותיו. מיד זימן את שלושת יועציו הנאמנים וביקש מהם לבנות לו שעון-חול שצדו האחד יתמלא מהר יותר מצדו האחר.
אמר היועץ הראשון והנבון מן השלושה: “מלכי האדיר, בקשתך היא משוגת נעורים. התבונן נא בשעוני-החול הרבים שבארמונך. האם תוכל לזכור איזה צד היה צדם הראשון, ואיזה השני? אין זה משנה כלל היכן התחילו. אין להם לא התחלה ולא סוף. כמו גרגרי החול בעולמנו, כמו האלקטרונים בחומר, לא תמצא הבדל בין קצותיהם.”
התרגז המלך, כי היה גם נוח לכעוס, וציווה בהינף ידו להוציא להורג את היועץ החצוף. לפני שהעז הלז למחות, ערף התליין המלכותי את ראשו והניח לו להתגלגל על הרצפה, עיניו ניבטות בשני חבריו הנותרים.
"שמעתם אותו?” הפטיר המלך. “אין הבדל בין צד אחד לצד אחר? אין לא התחלה ולא סוף? מכאן ההבדל ברור מאוד, והסוף בולט לעין, חה-חה!”
כחכח היועץ השני בגרונו, כי היה האמיץ והנועז מבין השלושה, ומיהר לומר: “אומנם כך, הוד מלכותך. ואם יורשה לי, אנסה לבנות את שעון-החול בו חפצה נפשך.”
"הצלח, ואגמול לך ביד-רחבה,” הבטיח המלך. “היכשל, ו...”
היועץ השני הביט בראשו של היועץ הראשון, שהמשיך להביט בו בעיניים עצובות. אז קד עמוקות, בל יראה המלך את מצחו נוטף הזיעה, וניגש למלאכה. ראשית, ביקש מנפחי-הזכוכית המלכותיים לייצר לו שעון-חול בעל צד עליון קטן וצד תחתון רחב. אך כשניסה אותו, גילה שהחול עדיין זורם באותה מהירות מצד לצד. הוא לא אמר נואש, וניסה שיטות אחרות. הוא שקל להצר את פתח החול, אולם זאת לא הועיל לדבר פרט להאטה כללית של מעבר הזמן. אז שינס היועץ מותניו והחליט לגשת ברצינות למלאכה.
הוא עמל ועמל, והציג בפני הוד-מלכותו שעונים רבים ומגוונים. אחד מהם מילא בוץ במקום חול, ועד שלא התייבש לא יכול היה החול לזרום אל צדו השני במהירות. אך המלך לא היה מרוצה, כי המצאה זו הייתה חד-פעמית, וכלל לא אסתטית. לכן ניסה היועץ להציע צורה אחרת לשעון-חול, עם צד עליון מלא שקערוריות שילכדו את החול ויאטו את נפילתו, וצד-נגדי חלק להקל על מעברו. אבל המלך נותר לא מרוצה מחוסר הסימטריה וביקש שעון-חול ללא "קישוטים מיותרים". הוא פסל שעונים מלאים בחומרים מגנטיים, שעוני-אוויר ושעונים העובדים על תיאוריות כבידה. לבסוף אזלה סבלנותו של העריץ.
"די!” זעק. “נתתי לך מטלה פשוטה. אין לי עניין באבקות מתכת, לחץ אוויר ומכונות מתוחכמות. בנה לי שעון-חול שאוכל להבין.”
"אבל הוד-מלכותך,” הפציר היועץ. “הרי זה בלתי-אפשרי!”
"בלתי-אפשרי הוא אומר," אמר המלך והחווה בידו. “האומנם?”
"רגע-” ניסה היועץ השני למחות. אך קליש-קלאש! ראשו נערף, והתגלגל לשבת ליד ראשו של היועץ הראשון, שכבר החל מרקיב. רק היועץ השלישי נותר עומד, מתבונן בגוויות בשוויון-נפש.
"ומה יש לך לומר לי?” שאל המלך. “תרצה לתרץ תירוצים, או שנמשיך כבר עכשיו לעריפת הראשים? אין לי צורך ביועצים אם אלה חסרי-ערך בביצוע מטלות כל-כך פשוטות.”
היועץ השלישי, שהיה הערמומי מבין השלושה, המהם לעצמו ברוגע. והמלך, שכבר הרים ידו להורות על מותו, נבלם למראה מפגן קור-הרוח הזה.
"מה זה? אינך חושש מן המוות?”
"מדוע שאחשוש, הוד מלכותך,” אמר היועץ השלישי. “כשיש בידי את הפתרון לבעיותיך?”
"אוה,” אמר המלך בקול נרגש. “ספר לי עליו, אם כך.”
"אוכל רק להראות לך, הוד מלכותך.”
"הראה, אם כן. אבל דע שסבלנותי קצרה מאוד. בנה לי את שעון-החול שלי.”
"הוד-מלכותך,” אמר היועץ השלישי ברחשי כבוד. “כבר בניתי אותו.”
"האומנם?” התפעל המלך. “הבא אותו לכאן, שאוכל לבחון אותו."
"כרצונך,” אמר היועץ השלישי והחווה בידו. “הנה הוא.”
"היכן? איני רואה,” אמר המלך ותר במבטו. “האם הוא קטן מאוד?”
"להפך, אלופי, הוא אדיר-ממדים. כביר ממש.”
עיניי המלך הצטמצמו בחשד. “מדוע איני רואה אותו, אם כך?”
"הוד מלכותו מביט בו ברגעים אלה ממש,” הסביר היועץ. “למרבה הצער, מפאת גודלך הזעיר, בהשוואה, אינך מסוגל לתפוס את סך-חלקיו. אבל הוא שייך לך.”
"מה גודלו של שעון-החול שלי?”
"כגודל יקום בינוני,” אמר היועץ.
"וכיצד הוא עובד?”
"לפי שני חוקים ידועים שתכליתם אינה-ברורה. האחד קרוי: "אנטרופיה" והשני: "שימור-החומר". אבל מכיוון שהוד-מלוכתך אינו מעוניין בעקרונות מדעיים משעממים אסביר את פעולתו בפשטות. בתחילתו של השעון מצוי כל הזמן ביקום, וזה אט-אט מטפטף אל עבר צדו השני.”
"ובתוך מה מצוי כל הזמן הזה, מה מונע ממנו להישפך החוצה?” שאל המלך, שסקרנותו התעוררה.
"שאלה מצוינת,” החמיא היועץ למלך. “הזמן ממלא את החומר, וכך הוא מנוע מלהישפך מחוץ ליקום. אפשר לדעת שזו אמת, מפני האופן בו רגשות דוהים וזיכרונות נמוגים. זה הזמן, המטפטף דרכנו הלאה, ולוקח את הרגע עמו. ובמובן זה, אנו גרגרי החול של שעונך.”
"כמה מרגיז מצדו,” אמר המלך וטופף בעצבנות ברגלו. “לקחת את כל רגעינו הטובים ביותר, ואותנו עמם, מבלי לשאול. אמור לי, יועצי, איך הופכים את שעון-החול הזה?”
"כשהזמן יגיע לתומו, הוא יהפך מעצמו,” הסביר היועץ. “ולא יהיה המהפך הדרגתי, אלא מידי! זו סיבה נוספת לשימוש בחומר. כי בסופו-של-דבר יקרוס היקום אל תוך עצמו וייוולד מחדש. ואז יתחיל הזמן לזרום שוב מן ההתחלה, נושא עמו את כל הרגעים שפעם לקח. תוכל לדעת שדובר-אמת אני, מפני שעל כך בנויה תקוותו של כל אוהב אשר איבד את אהובתו.”
"נהדר!” אמר המלך.
היועץ השתחווה עמוקות.
"אלא שאם אמת בדבריך,” אמר המלך בהרהור, “אז אין זה משנה אם אכרות את ראשך עתה. בסופו של דבר הזמן ישיב אותו למקומו, לא?”
"הוד מלכותך?” מצמץ היועץ השלישי.
"תליין!”
מיד ניגש התליין המלכותי למשימה, וחיש-קל ערף גם את ראש היועץ השלישי. זה ניתר פעם אחת על השטיח המלכותי, ואך הספיק למצמץ פעם אחרונה ודי לפני שנדם.
"בכל זאת,” אמר המלך בפילוסופיות, “אין זה סביר שאדם יגמול לגרגר חול.”
וזהו סיפורו של המלך ושעונו. ויתכן וכך הוכח לנו כי לא תבונה, לא תעוזה ולא פיקחות יוכלו לעמוד כנגד הזמן החולף. ואולי אין זה מוסר ההשכל כלל, אלא אך תוצאה עגומה של משטר רודני. אך במקום כלשהו ביקום עוד מולך מלך וצופה בכוכבים כבים, וחוכך בידו בצפייה ליום בו יוכל להפוך את שעון-החול שלו.”
מקשיבתון סיים סיפורו בתנועה ובקידה חדה. הרעש שהשמיעו נתיניו היה מחריש אוזניים פחות אדירות משלו. אנו נאלצנו לסתום את שלנו באצבעותינו עד שחדל.
"שוב תורכם," הכריז המלך מקשיבתון. “איזה סיפור תספרו לי עתה? מי הוא האיש חסר-השם הזה שהבאתם עמכם? חה-חה. עליי לומר לכם שמניסיוני, איש אינו גובר עליי בסיבוב האחרון.”
בלית ברירה צעדתי לפנים. “שמי תה,” הצגתי עצמי.
"ואיזה סיפור מופלא אתה מכיר?”
"אין לי סיפורים מופלאים,” הודיתי במבוכת-מה. “יש לי רק סיפור אחד, עליו אני חוזר שוב ושוב באוזני הכל. אשמח לספר אותו שוב. הוא עוסק באיש שבכל ימיו ידע לאהוב רק בדרך אחת.”
"האם זו קללה או ברכה?” שאל המלך מקשיבתון.
"זאת איש אינו יודע, הוד רוממותך. בוודאי שלא אני. הוא שמע כמובן, שיש דרכים נוספות לאהוב, אבל הוא עצמו מעולם לא למד אותן. הוא שמע על אהבה של יום-יום, ועל שגרה, הוא שמע על אהבה בוערת המכלה את עצמה בתוך זמן-קצר בתשוקה, הוא ידע שמועות על אהבה של תקופה, נכונה לזמן בו התקיימה, מתאימה לימים מסוימים, ועל אהבה קטנה ונעימה העוזרת להעביר את הזמן הארוך. אבל הוא עצמו, ידע לאהוב רק באופן אחד.”
"באיזה אופן?”
"בכל מאודו, ולנצח. אהבה צורבת שמילאה את כל ישותו, שהותירה סימן בכל דבר בו נגע, כברזל לוהט, החותם כל מעשה באופן בלתי-הפיך. אין דבר בו הביט שלא היה מוכתם בה, אין מחשבה שלא התחככה כנגדה בדרכה בתוך ראשו. ועם זאת, הייתה זו אהבה שקטה ולא-מוצהרת. כי אם היה ניתן להצהירה, אולי הייתה פוחתת קמעא. הוא אהב לאורך השנים, הרבה אחרי שהיה הגיוני להמשיך לאהוב. הרבה אחרי שכבר לא נאהב חזרה. הוא אהב אל תוך האומללות, ואל השכחה. הוא אהב בתקופות הקצרות בהן הצליח להיות מאושר, ובשעות הלילה בהן הגעגוע מכביד את הלב אל שפל שאין-כדוגמתו. הוא הרס עצמו לחלוטין כדי לנקום באיש שהתאהב ואיבד, הוא בנה עצמו מחדש כדי להיות לאדם שהיא תוכל לאהוב. סוג האהבה שלו היה נדיר ובלתי-אפשרי, ולעולם לא יכיר אחר. ”
"ו...?”
"אין לסיפור סוף, מלכי. צר לי. הוא נמשך לנצח. הזמן לא הפחית מן המרירות שבו, החיים לא הצליחו להקהות את הרגש. מעולם לא למד להתפשר על הדברים הקטנים, לא גילה כיצד ערגה הופכת לסיפוק, או איך התלהבות יכולה לדהות. הוא אינו יודע געגוע ההופך לחדווה, אינו מכיר את תחושת החיוך העולה על פני אדם אחר כשזה מבחין בך מביט בו בעיניים נוצצות. הוא נותר מאוהב. האם זה טוב? האם זה רע? אולי עד היום הוא שואל עצמו את השאלות הללו. אולי הוא עומד כעת בחצר המלכות של איזה מקשיבן ומהרהר בה. חושבני שזה הסיפור השמח ביותר שאני מכיר, על האיש שלא איבד תקווה. חושבני שזה העצוב ביותר. אמור לי אתה, הוד מלכותך, אם הקשבת היטב בכל היקום, אולי שמעת אותה, במקרה, לוחשת את שמי באחד הלילות?”
האולם נמלא דומייה. המלך מקשיבתון לא ענה. המתנו זמן רב למוצא פיו, אבל נדמה שהוא שקע במחשבה מהורהרת. לבסוף, החווה לי טריליון בידו, והסתלקנו מנוכחותו, ונתיניו לא העזו לעצור אותנו ללא פקודה. שבנו אל חלליתו של אנושיון ללא כל התנגדות, וטריליון ניווטנו חזרה הביתה.
עד היום אני תוהה האם לא השיב מפני שלא ידע את התשובה, או מפני שידע אותה היטב מדי. אך אם לומר את האמת, רק בינינו, איני חושב שיש אדם המאזין בקשב-רב יותר ממני בלילות. ובחושך, השם היחיד שאני שומע הוא שלה. זה שלי, הפסיק להיאמר כבר לפני זמן רב. אבל אולי אשמע אותו שוב, מחר בלילה. אולי.
