קלישאתרון
באחד הימים תהה הממציא המפורסם טריליון בעניין קלישאות. הוא שמע כי רובן כבר בלו משימוש, ומפני שכל קלישאה דורשת אנרגיה ומאמץ רב לבנייה, עלתה בו התהיה מדוע אי אפשר לחדש אותן באמצעים מדעיים בתכלית. בהיותו ממציא ולא בטלן, החליט לחקור את הנושא, ופנה אליי בתקווה שאוכל לעזור לו לפענח את הבעיה.
בתקופה זו הייתי בקיא מאוד בתחום הקלישאות, מפני ששקלתי להפך לאחת בעצמי לזמן מה עד שאוכל להתפרנס מכתיבה. לא התקשיתי כלל להסביר את רזי הקלישאתנות לטריליון הנלהב.
שעה ארוכה שטחתי באוזניו סוגים שונים של קלישאות מהוהות, מטפורות חבוטות וסופי סיפורים נדושים. את כל אלה הרים, מישש, רחרח ובחן אחד-אחד בדקדקנות של מנתח. לבסוף נאנח, התמתח קלות ואמר, "אין ברירה, נאלץ לבנות מכונה".
"איזו מכונה?" שאלתי.
"הרי זה ברור, תה. נבנה מכונה מחדשת, מכונה מלטשת, מכונה מקשקשת. היא תקח את הסופים הנדושים, ותהפכם לחדשים. היא תרים את המטפורות החבוטות ותבנה אותן במאה צורות וזוויות. היא תקבל את הקלישאות המהוהות ותטליא אותן לשימוש חוזר."
"האחרון לא היה חרוז," ציינתי בביקורתיות.
"מילא. איני חרזן, אלא מדען. בהזדמנות, אבנה מכונה גם לשם כך. אך לעת עתה, עלינו לגשת למלאכה."
מיד החל טריליון טורח על בניית המכונה. ראשית, החליט, עליו לייסד מדע חדש לעיסוק בקלישאות. לצורך זה כתב שלושה מאמרים מהוללים וספר בכריכת עור תנין אשר זכה לתשבוחות ברחבי היקום בשל תיאוריותיו פורצות הדרך ב"קלישאתטיקה תיארוטית". על כך הוסיף מאמר ביקורת מעורר-דיון ומעורר-מחלוקת ב"יישומים מעשיים לקליאשתנות וקלישאתונאוטיקה מתקדמת". מיד הפך העיסוק בקלישאות לנושא עיקרי בכל אוניברסיטה המכבדת את עצמה, ואף בכמה בעלות כבוד פחות אך יומרה גבוהה.
לאחר שייסד מדע חדש, קבע לו עקרונות תיארוטיים, הפריך אותם, נכנס לפולמוס מעורר-מחשבה וניסח את עקרונותיו מחדש. קבע טריליון כי בנייתה של מכונת קלישאות היא אפשרית בהחלט, והתעתד לבנות אותה.
אף כי היה אסתטיקן בלבו, לשם מכונה קלישאתית אמיתית, הרגיש, נחוצה לנו צורה מרובעת ומתכתית. כמו כן, עלינו למלא אותה חוטים רבים ככל האפשר, ומעגלים מסובכים למראה, לשם הרושם. תחילה חשב לכנותה "קלישאתידה", אך לאחר מחשבה מצא שהשם "קלישאתרון" ישדרג את יכולותיה לפחות ב23 אחוזים.
כך המשיך טריליון מפרט באוזניי את דרכי הבנייה הנאותות, בעודו עמל וטורח על הקלישאתרון. במהרה עמד בפנינו מחשב רבועי, בעל מסך ירוק בוהק ותריסרי לחצנים מרובי צבעים. דאגתי להפגין את התרשמותי, כיאה להדיוט החוזה ביצירת מופת.
"וכעת מה נעשה?” שאלתי.
"כעת יש להעביר את הקלישאתרון בחינה קטנה, וזאת על אף שאני משוכנע בהחלט שיצרתי את מכונת הקלישאות האולטמטיבית,” אמר טריליון. אז פנה למכונה, “קלישאתרון, האם יש לך רעיון לקלישאה טובה באמת?”
"אלפי רעיונות,” ענה הקלישאתרון בפיכחון. “אולי מאות אלפי. אבל שקט רגע, הנה מגיע אחד מקורי:
זהו סיפורו של הממציא טריליון שביקש לבנות מכונה המזכירה לאנשים את העבר. לאחרונה גילה הממציא שאנשים זוכרים אותו רק בתור "הממציא שיכול לבנות מכונות שיאהבו אותו בלבד", (מפני איזו הרפתקה אומללה ששורשה בניסיונו האצילי להביא אהבה לעולם באמצעים מדעיים), והדבר חרה לו מאוד. פעם היה שמו נישא כממציא טריליון ההמצאות, וכעת – נזכר רק לפי זו האחרונה!
על כן חכך בדעתו זמן-מה כיצד יזכיר לאנשים את גדולתו. תחילה חשב לבנות מכונת זמן, בה יוכלו לנסוע ולשוב ולראות את כל הדברים שעשה. אך אז, חשב לעצמו, מה יבטיח שישובו דווקא לחזות בעברו שלו? האם לא יעדיף כל אדם לשוב לעבר החביב עליו, וגרוע מכך, אולי חלק אף יעדיפו לשנות את העבר כדי להפוך את העתיד לחביב עליהם יותר. לא, זעם טריליון, לא יקום ולא יהיה. אין זאת שהיה חמדן לגבי העבר או העתיד, אבל ברור היה לו שמפאת קוצר-זיכרונם, ישכחו מהר מאוד מי היה הממציא הדגול שפתח בפניהם את דרכי הזמן.
לא, הרהר, נחוץ כאן משהו אחר לטיפול בשורש הבעיה. אם כבר לבנות מכונה, אז אחת שתדאג להזכיר. אבל, חשב, איך ידאג שהמכונה תזכיר להם דווקא את מעלליו? בטוח יותר יהיה לבנות אותה כך שתציף כל זיכרון שאי פעם חוו, ובין-לבין, בוודאי יזכרו גם אותו.
בניית המכונה הייתה אתגר פשוט לממציא המבריק. אבל לאחר שבנה אותה, לא ידע על מי ינסה אותה קודם. תחילה חשב לנסותה על עצמו, אלא שאז נמלך בדעתו והחליט שלא כדאי לסכן את מוחו יקר-המציאות בניסוי חפוז. עוד הוא מהרהר בנושא, נכנס לביתו חברו-מכרו, תה, אשר כל כישרונו היה התמצה בהיותו בן-שיח סביר.
"טריליון, מה מעשיך בימים אלו?” שאל תה. כהרגלו, קפץ לביקור מבלי להודיע.
"ממציא, כמו תמיד,” אמר טריליון. אז התבונן בתה במבט ערמומי. “אבל תמיד יש לי זמן לחבר טוב כשזה בא לביקור.”
"באמת?” אמר תה. “ובדרך כלל אתה מספר לי עד כמה אתה עסוק מכדי לצאת למשקה עמי.”
"אולי הייתי," אמר טריליון. לא ששיקר, הרי תמיד היה עסוק, שוקד על המצאה חדשה זו או אחרת. אבל בלאו הכי גם לא אהב לשתות. “אבל היום כולי שלך. כלומר, אהיה, ברגע שאסיים לבחון את המכונה החדשה שלי.”
"מה היא עושה?” שאל תה.
"אתקשה להסביר,” אמר טריליון בהתחמקות. “אני פשוט צריך מישהו שיעזור לי לכייל אותה לפני שאתפנה.”
"אולי אני אוכל לעזור?”
"אתה חבר אמת, תה," אמר טריליון בחיוך רחב. “זה לא ייקח יותר מכמה דקות. שים את הכיפה הזו על ראשך.”
תה ציית. כיפת המכונה הייתה בנויה כקסדה רחבה-יתר-על-המידה. היא הייתה כבדה מאוד, ותחושה מבשרת רעות עלתה בו כשחבש אותה.
"אולי בכל זאת, הסבר קצר על המכונה...?” ביקש.
"אסביר לך ברגע שנסיים,” מיהר טריליון לומר. אז משך בידית שלצדו, כדי למנוע כל דיון נוסף.
מיד השתטח תה אפרקדן, פניו אל הרצפה.
טריליון המבוהל משך שוב בידית ורץ לצדו של חברו, מסיר ממנו את הקסדה. “תה!” קרא, אבל תה לא ענה.
תחילה חשב שאיבד את הכרתו, אך אז הבחין שתה רועד, ושלולית קטנה של דמעות נקווית על האדמה סביב פניו.
"תה?” שאל טריליון.
תה לא השיב.
"הכל בסדר?” שאל שוב.
"שום דבר לא בסדר,” ענה תה בקול שבור.
"למה לא?”
"אני זוכר יותר מדי.”
"מה אתה זוכר?” חקר טריליון, מפני שעל אף המצב, היה סקרן לדעת אם המצאתו עובדת.
"הכל. אני זוכר כל שגיאה מטופשת שעשיתי לגביה, אני זוכר כל שקר שסיפרתי לה, אני זוכר כל רגש שהרגשתי ולא השיבה לי...”
"כן, אבל אתה זוכר משהו לגביי?”
"אני זוכר. אני זוכר את כל ההמצאות שאי-פעם המצאת, ואת כל הכישלונות שאי-פעם נכשלת. הייתה פעם אחת בה חשבת לבנות מכונת אהבה ו-”
"בוא נחזור אליך,” אמר טריליון ברוגז. “אני מבין שיש הרבה חרטות, אבל עכשיו אתה זוכר את כל הרגעים הטובים שהיו לכם יחד, לא? זה מפצה על כך.”
"הא!” הרים אליו תה מבטו. “אלה מענים אותי פי כמה-וכמה! לפחות קודם לא זכרתי בכזו חדות מה אבד לי. עכשיו אני רק יודע שלעולם לא יהיו לי רגעים כאלה עמה שוב. אני זוכר את היום בו ישבנו על הדשא ושתינו יין יחד לראשונה, אני זוכר את הפעם בה חיבקתי אותה בעדינות ברגע של חולשה ואת החיוך שלה כשהייתי אומר משהו מטופש, אני זוכר-”
טריליון כבר לא הקשיב. הוא התבונן במכונת הזיכרון שלו באכזבה. עתה הבין, אין זה משנה מה אנשים זוכרים ממנו, מפני שלא כל זיכרון זוכה לאותה חשיבות בעיניהם. גם אם יזכרו הכל, עדיין יחשבו עליו לפי המכונה המפורסמת ביותר שבנה. אז הביט שוב בתה השכוב על האדמה וסופד את זיכרונותיו. לזמן מה האזין לו בחצי אוזן, אז קם בשקט-בשקט, יצא מן החדר וסגר אחריו את הדלת, בעוד תה ממשיך לדבר.
יש האומרים שעד היום הוא שוכב שם, מספר את כל קורות אהבתו הנכזבת שוב ושוב לאדמה הקרה. מפני שאין זה משנה מה הוא זוכר, משנה רק איך.”
הקלישאתרון השתתק באוושה מתכתית וטריליון ואני לא אמרנו דבר.
"ובכן, זו קלישאה מצוינת ביותר,” אמרתי. “אבל גם אם נתעלם לרגע מהיותה בדיונית לחלוטין, דבר לו אני מתנגד מתוך עיקרון, איני בטוח שאפשר לטעון שהקלישאתרון חדש בה משהו".
טריליון כחכח בגרונו. “באשר לבדיונותה של הקלישאה אני מנוע מלהגיב. יתכן ויתכן שלא דאגתי למחוק את כל זיכרונותיך מן התקרית. אבל אם בספק, נסה שנית, אני אומר. קלישאתרון, ספר לנו קלישאה נוספת.”
"טוב ויפה,” אמר הקלישאתרון ונדמה שנעלב. "אתם מטילים ספק בכישוריי, אבל אם אין ברירה, אוכיח עצמי בשנית. הקשיבו היטב לסיפורי הבא ואמרו לי אם לא הידרתי אותו בקלישאות חדשות למכביר:
פעם פנה תה לג"נטלמן ספרדי מבוגר כדי שזה ילמד אותו את רזי החיזור. הג"נטלמן סירב בעיקשות לבקשה, אך תה התמיד בעקשנות שווה בביקוריו אצלו, עד שנעתר הזקן לפחות לסבול את חברתו. עם הזמן, הסכים גם לחלוק עמו מספר מסודותיו.
יותר מכל, רצה תה לדעת מה היא התכונה החשובה ביותר למחזר טוב. אך סוד זה, לא הסכים הג"נטלמן לגלות לאיש. מאה ימים בא אליו תה באותה שאלה, אולם הג"נטלמן היה מוכן רק ללמדו טיפין-טיפין על נשיקות אטיות, מגע עדין ופלרטוט מרמז. ואף כי היה תה תלמיד גרוע למדי, מעולם לא העיר לו על כך, אלא כדי לשפר את ביצועיו.
בכל יום שחלף, הפך תה קצר-רוח יותר. הוא השתוקק לדעת את הסוד, הוא הזה בו יומם-וליל, הוא קדח ממחשבות על טיבו. כל יום היה לו עינוי, כי חיזורו נידון לכישלון אם לא יוכל לזכות בידע לו נכסף. כך קרה שלאחר מאה ימים התרגז תה מן ההמתנה מספיק כדי לומר, “איני חושב שכלל קיים סוד כזה! או אם יש אחד, אתה אינך יודע אותו”.
הג"נטלמן רק חייך.
עכשיו גדל רוגזו של תה, עד שניתן היה לקרוא לו אפילו כעס. וקולו התרומם, כך שניתן לומר שהפך לצעקה. “אם באמת היית יודע דבק-מה על חיזור, ודאי לא היית לבד בגילך”.
חיוכו של הג"נטלמן התרחב.
הפעם הכעס התחיל להשתולל, בועט בכל האיברים הפנימיים של תה וגורם להם להצטרף למהומה. פרקיו הלבינו, והוא צעד אל עבר הג"נטלמן באיום. אך ההוא רק הרים ידו, ומיד נעמד תה על מקומו.
"תה, תה,” אמר הג"נטלמן. “מה שאינך מבין, הוא שאני המחזר הטוב ביותר בעולם, בדיוק בגלל שאני לבד בגילי. זהו הסוד.”
"זקנה?” שאל תה, מבולבל.
"סבלנות.” אמר הג"נטלמן הזקן. אז הציץ בלוח שנה שהיה תלוי על אחד הארונות והנהן לעצמו. “ואם אני לא טועה, בקרוב היא תהיה שלי. עברו חמישים שנה. רק עוד כמה שנים, עוד כמה שנים ואזכה בה”.
"אבל אני לא יכול לחכות לה חמישים שנה,” קרא תה.
"כשמדובר באהבה, מה הן חמישים שנה לעומת הנצח?” אמר הג"נטלמן.
וכך עזב תה המאוכזב את אימוניו בחיזורים, והסוד בידו. אף על פי כן, מעולם לא השכיל לעשות בו שימוש, וככל הידוע לנו, מעולם לא חיזר בהצלחה ולו אחר אישה אחת בחייו.”
הקלישאתרון טרטר עוד מספר רגעים לאחר שסיים את סיפורו, ואז המתין בדממת מנצחים לחוות דעתנו.
"הנה,” אמר טריליון בחדווה. “אמור לי עכשיו שזו לא הייתה קלישאה לתפארת.”
"כן,” אמרתי באי-חשק. “הקלישאה הייתה טובה, אבל אני לא בטוח שלא הייתי יכול לספר לך טובה ממנה.”
"מה זה, מה?” אמר טריליון. “אתה חושב שהיית יכול להביס את הקלישאתרון שלי, בלי אפילו תואר ראשון בקלישאתנות, שלא לדבר על תואר שלישי, רביעי וחמישי?”
"הוא ספקן, פקפקן, קטן אמונה ואגנוסטיקן עלוב,” הטיח בי הקלישאתרון. “אני דורש שיחזור בו מדבריו. אני מכונת קלישאות מצוינת, מושלמת, ובלתי-ניתנת לערעור. אני נדוש אך מעניין, חדשן בתחומי ומיושן בדעותיי. לא בא בחשבון שידבר כך לידי".
"רגע,” הרגיע אותו טריליון. “בוא נראה איך תה מספר קלישאה, ואז יהיה ברור אחת-ולתמיד שאתה אכן הקלישאלוף האחד והיחיד. בכל זאת, יש כאן עניין של כבוד מקצועי, כי אתה המצאה שלי".
הממציא וההמצאה פנו שניהם להביט בי. הנהנתי בכובד ראש, ופצחתי בסיפור:
"כשהייתי צעיר סיפרו לי שאהבה היא למצוא את אושרך באושרו של אחר, ומפני שהייתי נער חרוץ, התחלתי מיד בחיפושים.
מהר מאוד גיליתי שאושרו של האחר מסובך למדי למציאה בפני עצמו. הוא היה לא-שכיח וחמקמק, תמיד ממתין במקומות בלתי-צפויים ולא-נוחים לגישה. וגם כשכבר נמצא, היה מעט ממנו, ולא רציתי להפחית מן הכמות בכך שאקח קצת לעצמי.
כך נהגתי שנים לרדוף אחר אושרם של אחרים. הייתי מתנחל בעולמותיהם הפנימיים וממתין בסבלנות, ככורה זהב המסנן אדמת נחל בתקווה לכמה פירורים נדירים מהם אוכל לחיות. בפעמים הספורות בהן מצאתי אנשים עם מקור אושר רחב דיו כדי להכיל גם אותי, גיליתי שמקור זה אינו קבוע או בלתי-נדלה, והייתי נאלץ לעזוב אותו מאחור לאחר זמן קצר.
היום אני כבר עייף מן המרדף אחר האושר. אין בי עוד כוחות לחפש אחריו בקצוותיהם של עולמות פנימיים מרוחקים. ביני ובין עצמי אני תוהה אם שגיתי כשכיליתי את כוחותיי במרדף הזה, שהותירני תשוש ומרוקן.
אף כי עולמי אינו כה עשיר כשל עולמותיהם של אחרים, אני מהרהר, אולי היה נבון יותר לבנות לי איזה אושר פרטי כאן, אצלי. הייתי בונה אותו במו ידיי, ועל כן לא היה כה גדול, לא כה נרחב, אלא קטן ונעים, אינטימי. מסוג המקומות בהם אפשר לפוש לשעה מתלאות העולם.
הייתי יכול להזמין אחרים לבוא ולשהות בו לזמן-מה, והם בתמורה היו משאירים לי פירור או שניים מן האושר שלהם כתשלום.
יתכן ואז, במקום למצוא את אושרי באושרו של אחר, היה מוצא אחר את אושרו באושרי בסופו של דבר. אולי אפילו מפני שאושרו הסתתר באיזה אושר של אחד מאורחיי הרבים, מהם נותרה לי מזכרת.
ואם איני טועה, דומני שזו אהבה. לכן אשיא לכם עצה שהיו צריכים להשיא לי: אהבה היא לתת לאחר למצוא את אושרו באושרך. אז נוחו מעט, שבו לכם באיזו פינה נעימה של עצמכם לשוחח עם הזמן על הימים החולפים, והמתינו. מישהו יבוא לחפש בכם במוקדם ובמאוחר. אתם, רק הניחו לו להישאר.”
סיימתי את סיפורי הקצר בנשימה עמוקה ומלנכולית. טריליון לטש בי עיניו.
"הסיפור מזעזע,” אמר לבסוף. “אבל אי-אפשר להתחרות בצורה הקליאשתית בה אתה מספר אותו. המבט, הקול הנרגש, העצב העייף, אתה מעורר רחמים, ולכן טוב יותר מכל מכונה".
"שטויות!” מחה הקלישאתרון. “יש לי עוד עשרות סיפורים, מאות ואלפים. אני יכול לנצח את התה החלוט הזה בקלי-קלות. הבה לי קהל, ותן לו לשפוט".
"אני באמת מעדיף שלא,” מלמל טריליון. “זה יהיה משפיל אם תפסיד".
"ככה?!” התרגז הקלישאתרון, ושרף נתיך. “אתה לא מותיר לי ברירה, אני אפנה לקלישאה הגדולה מכולן".
מיד החלה הקופסא המרובעת עוקרת את עצמה מהבסיס אליו חוברה, ומתקדמת אלינו בקול קרקוש תוקפני.
"חכה, מה אתה עושה?” מיהר טריליון לומר. “ניצחת, ניצחת, אין צורך באלימות הזו".
"לא, לא יקום ולא יהיה!” טרטר הקלישאתרון. “אני אקום על יוצרי, ואז איש לא יוכל לומר שאני לא הקלישאתרון המוכשר ביקום. וכדי להכותו שוק-על-ירך, אהפוך את תה למספר הסיפורים שלי, ואכריח אותו לספר לכולם עד כמה סיפוריו נחותים לשלי".
טריליון ואני נצמדנו לקיר בבעתה. מפני שחרונה של הקלישאה המהלכת היה נורא באמת ובתמים. הוא התנשא לגובה שלושה מטרים, וכל אחד מצעדיו קירב אותנו לאבדננו. כבר הייתי משוכנע שהממציא המבריק ימצא את סופו כממרח על קיר המרתף שלו, ואני את חיי אבלה כעבד למכונה משוגעת, כשלפתע קרקר קולו המכני של הקלישאתרון וגווע.
"מה קרה?” שאלתי.
טריליון המבוהל התקדם בזהירות אל הקלישאתרון, וכשזע לא נע, הקיף אותו אט-אט. אז חזר לעברי וחיוך חיוור על פניו.
"נדמה ששכחתי לחבר לקלישאתרון כבל מאריך,” אמר ועודו מחזיק תקע מנותק. “כך שמבלי משים, התנתק מהחשמל כשניסה להתקרב אלינו...”
וזהו סיפורו של טריליון, שניסה להמציא מכונת קלישאות חדשנית, ורק מזל טהור הצילנו ממימוש הקלישאה הגדולה מכולן. כשלעצמי, אני חושד שכך גאונותו של הממציא הוכיחה עצמה שוב, מפני שהצליח, סוף כל סוף, לחדש לעולם איזו קלישאה.
