על האל חלד ועל היקום שאבד
יש פיסיקאים הסבורים שהזמן והחלל ביקום שלנו החלו באותו הרגע. אך פיסיקאים הם אנשים מפוקפקים המסתמכים על מדידות וחישובים כדי להגיע למסקנות. מרבית בני האדם מיושבים בהרבה בדעתם - הם יודעים שהמידע האמין היחיד מגיע אלינו בצורת סיפורים. כנראה מפני שסיפורים אינם מתיימרים לומר את האמת.
סיפור זה עוסק ביום בו החל הזמן. בניגוד לדעה הרווחת, החלל בתקופה הזו כבר היה מצוי במקומו, תלוי במרכז המציאות בסדר מושלם. ייתכן ולנו סדר זה היה נדמה להיות תוהו ובוהו, אך המתבונן חד-העין והכל-יודע היה מבחין שכל רגעיו של היקום היו מצויים במקומם הראוי - היכן שהם רוצים להיות.
מכיוון שהזמן עוד לא הומצא, אנשים היו יכולים לחיות את חייהם באיזה אופן שהיו רוצים. בדרך כלל היו בוחרים לחיות בעיקר את הרגעים הטובים - לרגע אחד חיו את כל הימים שבהם בילו מאוהבים, רגע אחר כך בחרו לחוות את כל הזמנים שבהם התאהבו. לפעמים הלכו לראות כיצד נולדו, לפעמים כיצד הילדים שלהם ייוולדו. וכשבאמת היו משתעממים היו מתים לזמן מה, רק כדי לחוות את האין.
היה זה קיום מאוד נוח, בו היה מעט מאוד צורך לחיות בימים אומללים. אם מישהו הרגיש הרפתקן במיוחד, היה יכול לגשת ולראות איך נראו ימיו עם לב שבור. אך איש לא נותר בימים אלה לזמן רב. לכל היותר, היה הביקור החפוז גורם להם להעריך יותר את הרגעים עם האנשים שאהבו.
כל זאת היה טוב ויפה, עד שיום אחד הזדמן ליקום שלנו אל אחד מיקום אחר. אל זה, שמו חלד, הוצף במבט ראשון ברשמים שונים ומשונים. הוא ראה את היקום מתחיל ואת היקום נגמר, הוא חזה באנשים מתים וחיים לסירוגין, בשמשות מתכווצות ומתרחבות בהתאם למצב רוחן, בלידתן של גלקסיות ובמותן של תרבויות. כל זאת קרה באותו רגע ובשום רגע, מונח לפניו בערבוביה שנראתה לו לא היגיינית כלל.
מיד עיקם חלד פניו וניגש לקבוצת אלים מקומית כדי לשאול אותם על העניין.
"סליחה שם," שאל את האלים, שהיו עסוקים בנמנום עיקש. "סליחה על ההפרעה, אבל אפשר לשאול מי אחראי כאן?"
האלים רק התהפכו לצד שני והמשיכו בתנומתם באופן מופגן, אך חלד לא עצר. בנחישות מרובה, הטריד את האלים שוב ושוב בשאלות: מדוע הכול מונח כך סתם? מה זה כל החומר הזה בכל מקום? למה הצבע סגול מורכב מכחול ואדום, וכחול ואדום גם הם מורכבים מסגול? למה צריך גם חיה בשם סנונית, וגם סנונית בשם חיה? למה הכוכבים יכולים לדבר? מדוע לכל אדם יש יותר מהזדמנות אחת? ואהבה, על מה חשבתם?
לבסוף הפטיר לעברו אחד האלים, שהיה באמת עייף, "עשה כרצונך!"
חלד ספק כפותיו למשמע הדבר. מפני שהיה אל צעיר במונחים אלוהיים, בקושי בן נצח, רק חיכה לרגע שבו יוכל לעשות כאוות נפשו ביקום כלשהו. משניתנה לו ההזדמנות, לא היסס.
בראשית, חשב לעצמו, יש צורך להיפטר מכל חוסר הסדר הנורא הזה. מיד הניף ידו ונפטר מרוב החומר ביקום. כך ביטל למעשה את קיומם של אינספור גלקסיות מתהוות, מעל למאה מיליארד יצורים תבוניים, מיליוני צירופי מילים אפשריים, מאתיים אלף מינים של חרקים מרקדים, שמונת אלפים רובוטים מהרהרים ושלושה סוגים של חציל מתובל. זאת מפני שהאמין כי הריק אסתטי בהרבה מן היש.
עתה כשהביט והיה מרוצה ממעשה ידיו, החליט חלד לגשת למלאכה ברצינות. קודם כל, דאג שכחול ואדום ירכיבו סגול, אבל שההפך לא יהיה אפשרי. עניין זה נראה לו בעל חשיבות מרבית, מפני שאי-בהירות הייתה בלתי-נסבלת בעיניו.
לאחר מכן הפריד בין מערכות שמש שונות, כך שיצורים תבוניים לא יוכלו סתם כך לבקר אלה את אלה בלי עבודה קשה. שכן היה מאמין גדול כי עליהם להרוויח את זכויותיהם.
לפני מעשהו השלישי הרהר מעט וניסה להחליט מה הוא מעדיף, חיות בשם סנוניות, או סנוניות בשם חיות. לבסוף נמאס לו לחשוב על הדבר, והעלים אחת מהשתיים במחי יד. הכוכבים המדברים החלו מתלוננים על גזירותיו הקשות, ובמיוחד על אבדן החיות הסנוניות, שהיו מרהיבות ביופיין.
חלד, שלא היה סבלני ביותר, ואף חש מעט אשמה על שלא ערך סקר בנושא לפני שחרץ דינו, החליט כי אין צורך לכוכבים בפה, ועל כן הפך אותם לחומר דומם באחת מתנועותיו הנמהרות. וזו הסיבה שהיום איש מאתנו אינו יכול לשוחח עם הכוכבים, אלא בנצנוצים.
בעניין ההזדמנויות המרובות והאהבה, לא ידע מה לעשות תחילה. הרגיז אותו מראה האנשים השבים וחיים את רגעיהם המאושרים, ומזניחים את כל האומללות לעצמה. מה גם שכל מעשה ידיו היה חסר משמעות למדי, מפני שכל דרי היקום פשוט חזרו לרגעים שלפני הגעתו של חלד ומעשה האי-בריאה שלו. הדבר חרה לו עד מאוד, שהרי היה אל צעיר באמת ובתמים, והוא חש שניסיונותיו לתרום אינם מוערכים כלל.
אז נצנץ במוחו של חלד רעיון. נצנוץ כה עז היה זה שבקע ממחשבותיו, עד ששמשות מסוימות נאלצו לעצום עיניהן למראהו. היה זה פתרון אחד פשוט לכל הבעיות הללו שנדמו בלתי-פתירות.
במרץ נעורים זינק חלד אל תוך היקום והחל מסדר את הרגעים שלו אחד על השני. רגע בא אחר רגע, ואיש לא היה יכול לשוב לרגע קודם אחר שעבר לבא בתור. בפיקחותו דאג חלד שהרגעים יעמדו בטור כדי שנאלץ ליפול דרכם בסדר שקבע.
הוא התבונן במעשה ידיו בגאווה - הנה הקץ להזדמנויות שניות ולהתחמקויות. אך למרבה הפתעתו מצא שטור הרגעים שלו נטף אהבה. הסתבר כי באופן זה או אחר, כאשר ארגן את רגעי היקום לפי סדרם דרכה רגלו בתוך האהבה, וזו נמרחה מן הרגע הראשון ועד האחרון.
לא נורא, תכף אסדר זאת, אמר חלד, ואף התכוון לבצע. אולם ברגע זה בדיוק התעורר אחד האלים, הביט סביבו ופלט קריאת תדהמה נחרדת. האלים האחרים התעוררו גם הם ונבהלו ממראה עיניהם. תכף התייצבו סביב חלד ודרשו במפגיע שישיב את היקום למקומו.
חלד חש מבוכה רבה. "אבל אני לא זוכר איך הוא נראה. נדמה לי שפעם ידעתי, לפני כמה רגעים, אבל מאז המון השתנה."
האלים ניסו גם הם להיזכר כיצד נראה היקום האהוב שלהם לפני שהחל חלד לסדרו, אך גם הם נפלו קורבן לארגון הפיקחי של רגעי הזמן, וכעת לא הצליחו לשוב לאחור.
"אבל תראו, לפחות האהבה נשארה," אמר חלד.
"למי תעזור אהבה שנמשכת לנצח?" תהה אחד האלים במרירות. אך מכיוון שהייתה השריד היחיד שנותר מהיקום הישן, החליטו להשאירה בכל זאת.
ואכן, עד היום כך היא נותרת, בולטת מכל שאר היקום בשונותה: אהבה של נצח בתוך יקום של רגעים.
