תודה ושאלה - מקובי
אהלן תה.
ראשית, אני מרגיש צורך עז להודות לך על כתיבתך. זו סיפקה לי שעות רבות של קריאה מהנה ומרגשת, גם מול המסך וגם בין דפי הספר.
שנית, אשמח לשמוע, אם השאלה לא פולשנית מדי, על אותה אישה עליה אתה כותב כה רבות (ואני יוצא מנקודת הנחה שמי שיכול לכתוב בדיוק כזה על אהבה ועל שברון לב, הרי שבוודאי אהב, ובוודאי גם נשבר לו הלב).
קובי.
שלום קובי,
דבר ראשון, אני הוא זה שמודה לך. לך ולכל קורא אחר המקדיש את זמנו או את כספו למילותיי. תכופות אני אומר - אין זה דבר של מה בכך לכותב בימים אלה, לזכות לתשומת לבם של אנשים ליותר ממספר שניות ביום. תודה.
בעניין שאלתך:
אולי באמת הגיע הזמן שאשיב עליה אחת ולתמיד.
פעם כתבתי: "הערב נשאלתי מי האישה אודותיה אני כותב כל הזמן. השבתי: אישה דמיונית, ומיד עוררתי לעג. אך בלב חשבתי: שהרי באהבה כל הנשים הן דמיוניות".
בקטע קצרצר זה בחרתי להתחמק מן השאלה ולהשיב עליה באותו הזמן. כוונתי הייתה לומר: ודאי שאני כותב על אישה אמתית. אך בו בזמן, כאשר מדובר באהבה כה רבת שנים, אדם חייב להודות בפני עצמו שיתכן וזיכרונו אינו מדויק כבעבר, שהאדם שבראשו, אם היה קיים אי פעם באמת כפי שאתה זוכר אותו, ודאי כבר אינו קיים היום.
למעשה, אני בדרך כלל כותב על אחת משתי נשים. לעתים גם על אחרות, אך זה נדיר.
איני טורח להפריד ביניהן או לציין על מי בדיוק אני כותב, כי איני חושב שלקורא זה אמור לשנות.
אישה אחת, לפני שנים, אהבתי מאוד. אהבתי, כפי שרק מי שלא אהב מעולם יודע לאהוב. הייתה זו אהבה שצמחה מחברות אמת, ולאלה יש מצלול מיוחד לבעלי האוזן הנכונה. חלף קרוב לעשור מאז ניתק בינינו הקשר, ואני עדיין מלא חרטה על האופן בו אבדה לי. דע לך, אדם יכול לשאת באשמה על מעשיו משך כל חייו, אפילו אם פעולותיו בזמנו נראו לו נכונות לחלוטין. עד היום לא סלחה לי, וכנראה שלעולם לא תסלח.
על האחרת ניתן גם לדבר. היה זה מספר שנים לאחר מכן. כשאדם כבר מתחיל להאמין כי לא יאהב שוב, מפתיע אותו הלב ועושה כאילו דווקא, בכוונה להכעיס. אך גם שם, חוששני, הובלתי את הדברים בדרך הלא נכונה. אולי מתוך ניסיון נואש שלא לחזור על שגיאותיי המקוריות, הצלחתי לייצר לי שגיאות חדשות לחלוטין. יש לי חרטות לגביה, אך בשלב זה הגשר עליו הייתי יכול לפסוע כדי להפיס אותן כבר נשרף עד היסוד.
על כל פנים, כל זאת אירע לפני שנים. ואף כי עשיתי מאמצים אדירים להישאר במקומי, כהה ונחלש הזיכרון, דהה הרגש. הזמן סחף אותי הלאה כנגד רצוני, גוזל את הדקירה המכאיבה שפעם שמרתי כה קרוב ללבי. אך לעתים, למרות זאת, היא בוערת בי כאילו מעולם לא עזבה. אם למשמע מנגינה מוכרת, לריח החורף באוויר, או ניחוח קלוש ומוכר שאני מזהה רק לאחר שכבר עבר.
לא ממש עניתי לשאלתך, חוששני, אך זה מירב המידע שאוכל למסור. אקווה שתבין.
מחר טוב לך,
שלך,
תה.
