למר. תה היקר - מענבר

היי,

ראיתי את הפוסט שבו ביקשת לשלוח את השאלות למייל, אז הנה אני עושה זאת -

אשמח לדעת באיזה גיל התחלת לכתוב. יותר נכון, האם אי פעם פחדת להתחיל? האם לא מפחיד אותך לחשוף צדדים כל כך עמוקים ממך ולשתף בהם את כל העולם הוירטואלי הענק והבלתי מחיק? או שאולי דווקא בגלל שאתה מפחד אתה כותב בעילום שם?

אני מאוד אוהבת לקרוא ולכתוב ומעולם לא היה לי האומץ לנסות.

תודה מראש,

אתה נהדר.

שלום ענבר,

אני שמח שכתבת לי. ועוד עבור כאלה שאלות מעניינות.

ראשית - אני כותב כבר שנים רבות. עוד מנערותי אהבתי לכתוב, וכשהייתי עלם נהגתי לנסות לשלוח סיפורים למני ירחונים שונים (ללא הצלחה מרובה, יש לציין). אך אם אהיה ישר לחלוטין, איאלץ להודות שלאורך כל אותן שנים כתבתי באי-רציפות מסוימת. רק בארבע השנים האחרונות כפיתי על עצמי משמעת כתיבה אמתית.

האם פחדתי להתחיל? לא חשבתי על זה כלל. הייתי בור ולא הבנתי מה קשה המטלה. דווקא כשהתחלתי להשתפר התעורר בי פחד. הפחד מתגובה, החשש שאיכשל. גם היום, כשאני מפרסם סיפור, אני מתמלא חשש טמיר שאולי אינו טוב דיו.

היה קיים חשש מסוים גם מתגובות אנשים קרובים. במיוחד אלה עליהם אני כותב. ואכן, כשהתחלתי לכתוב בתור תה (בטוויטר, למעשה), עשיתי זאת מבלי לספר לאיש. אולם היום חשש זה נמוג.

אני חושב שכל אדם כותב חושף צדדים באישיותו. זו המגלומניה הדרושה בכתיבה. אמונה משונה שכזו שיש מי שירצה לקרוא. אינך יכול להרים את העט מבלי להאמין.

אם פחדת לנסות, מצוין. יותר מדי אנשים מתחילים מבלי להבין כמה קשה לכתוב באמת. כי קל לשרבט מילים, קל לכתוב קטעים קצרים, אבל קשה מאוד לעצב עלילות ולהבין את השפה לעומקה. הפחד הוא טוב, הוא ישמור אותך חדה אם אי פעם תתחילי. רק עלייך לרצות בכך.

דווקא בעולם הוירטואלי יש מעט מאוד ממה לחשוש. הכל בלתי-מחיק, אך מעט מאוד נקרא. לראיה, מעטים האנשים שיטרחו לקרוא לאחור בעמוד הפייסבוק שלי. אם קיים בי פחד, הרי הוא הפחד שמילותיי יעלמו להן במחשכי הרשת ולא יצופו עוד לעולם.

נהדר? קל להיות נהדר כשאתה קובע מה החלקים בך אליהם אנשים ייחשפו.

תודה על שכתבת לי,

מחר טוב לך,

תה.

#התכתבות