סבתא
בגיל 90 זכתה לראות את אחד מנכדיה מאורס לאישה מזרחית. כשקרה דבר דומה בין אבי לאמי, הזעיפה פניה וסירבה להגיע לחתונה. מעל ל40 שנה גרה בתקופה ההיא בארץ ישראל, והגזענות אל הפרנקים הייתה טבועה בה עמוק.
נתיב ארוך עברה. תחילה כועסת על בנה וממאנת לדבר עמו, אז נעה בין קרירות לנימוס מחייב כלפי אשתו. עם השנים הפשירה מעט, מבקרת את הנכדים מעת לעת ומארחת את המשפחה בביתה. אף לא זכור לי שהראתה שמחה כשבסופו של דבר אכן התגרשו הוריי. אולי אהבה את הרעיון של משפחה מפורקת אף פחות מכפי שאהבה מזרחית במשפחה.
עתה היא כבר יותר מ70 שנה בארץ. כשהכירה את ארוסת הנכד אפילו לא צל של היסוס העיב על פניה לפני שחייכה. היא סיפרה לה על בעלה המנוח, האירה פנייה לשמוע שההיא מתעתדת להיות רופאה, ואף הכריזה כי השניים תמיד ברוכים בביתה. בלחש (ואף כי לחשה, אני שמעתי היטב), סיפרה לה שהיא מוצאת חן בעיניה מאוד.
ארץ קשה ישראל. היא מייצרת אנשים קשים, כסלעים מרובי פינות. אולם עם השנים אלה אט-אט יכולות להחליק, אם רק משפשפים אותן בזווית הנכונה כנגד הארץ הקשה הזו. ליטוש הזמן מייצר היקצוע לו לא יכולים בני-אדם.
בגיל 90, הלוואי ואזכה לראות נכדה משלי מתחתנת עם בן של אריתראי, ערבי, סודני או אתיופי. אין זה חלום על שלום, אלא עמוק מכך. זה חלום על שינוי. ראיתי אותו מתרחש לפחות פעם אחת.
