ביקורים אצל הרופא
1. בביקורי האחרון אצל הרופא הוא ציווה עליי להוריד חולצה, הצמיד לחזי מַסְכֵּת קריר ועשה: 'אה', 'אוהו' ואף 'הממ' במבטא כבד. שאלתי מה קרה, והוא הסביר: צליל קלוש של חרטה.
2. בביקורי השבוע אצל הרופא התלוננתי על עייפות וכאבי שרירים. במבט חמור הבהיר לי כי מצבי קשה ודורש טיפול מידי. שאלתי היכן נתחיל, השיב: קודם כל תוריד את השריון.
תהיתי אם אינו מבין שפירוש הדבר שהלב יוותר חשוף. אך הוא היה רופא, הוא ידע שדבר ראשון מקשיבים ללב.
3. בביקורי השבועי מסר לי הרופא אבחנה לאחר שלחצתי את ידו: מחסור קשה באינטימיות גופנית. שאלתי מה התסמינים לכך והוא אמר: תה, עדיין לא שחררת לי את היד.
4. בביקורי הקבוע אצל הרופא האזין ללבי ואמר שהוא שומע אוושה. זו אבחנה ישנה, אמרתי, עוד בילדותי זיהו אותה, אבל איני יודע מה משמעותה. השיב: אני חושב שהוא לוחש, תה, אני עוד כאן.
5. בביקורי האחרון אצל הרופא סיפר כי הבדיקות שלי חזרו ושוב לא חליתי באף מחלת מין. ומה בנוגע לשאר? שאלתי. הוא נאנח: תה, אין כזה דבר מחלות אהבה.
6. אני מבין את הצורך לנסות לתקן לבבות שבורים, אבל אינכם רואים רופאים מסתכלים על עצם שמונה שנים לאחר שהחלימה ואומרים: אוי, זו לא הצורה שלה, בואו נשבור אותה שוב.
7. בילדותי ידעתי לחמוק מטיפות הגשם היטב יותר מכל אדם אחר. התאמנתי בכך כל יום גשום, עד שגם במטר הייתי נותר לחלוטין יבש. אפילו המכוניות החולפות לצד המדרכה היו מחמיצות אותי בנתזי המים האקראיים שלהן, ואלה, כידוע, נוהגות לנסות להפתיעך בכוונה, כדי להרגיז.
הורי חסכו כך כסף רב על כביסות שלא כובסו, ובתחילה היו מרוצים. אך עם הזמן הפכו מתוסכלים לראותי שב מהמקלחת ושיערי יבש. המצב החמיר במהרה, ולעתים הייתי מוצא עצמי חומק אף מכוסות מים שהתכוונתי לשתות. בימים קשים במיוחד, הייתי נאלץ לקשור עצמי כדי שלא אוכל לברוח מהמשקה הקרב. בלית ברירה נאלצתי להזניח את אימוניי העצימים, אך מעולם לא שכחתי כיצד לבצע את ההתחמקות הישנה. היום אני נרטב בעיקר בשל המלצת הרופאים, שחששו שההרגל יתקבע ואלמד לחמוק מאחריות.
8. בשיחת טלפון עם הרופא התבשרתי כי אני אדם בריא. ומה על המיחושים? מחיתי בתוקף. והחולשה? הקשיתי. והרעידות? קוננתי. צר לי, תה, אמר, כבר אינך מאוהב.
9. בביקורי השבוע אצל הרופא אמר: תה, לפי תוצאות הבדיקות שלך, אם תמשיך כך לא יישאר מהכבד שלך דבר. שאלתי: והלב? אמר: הלב בסדר. הנהנתי. חליפין הוגנים.
10. טלפון בלתי צפוי מהרופא עורר אותי מהרהורי צהריים. תה, אמר, לא באת השבוע, הייתי מודאג. לא הרגשתי חולה, הסברתי. לאחר שתיקה ארוכה אמר: ממתי אתה סומך על הרגשות שלך?
11. בביקורי האחרון אצל הרופא הסברתי לו שמקריאה בוויקיפדיה הצלחתי לאבחן כי אני סובל ממחלה אוטואימונית קשה, בה הגוף תוקף את עצמו. הוא נאנח ארוכות ואמר: תה, חרטה היא לא מחלה.
12. בביקורי השבועי אצל הרופא ישבתי בחדר ההמתנה וחיכיתי בסבלנות שיגיע תורי. בין הממתינים הבחנתי בנער אחד, ורגלו המגובסת שעליה נכתבו אינספור איחולי-החלמה. זה הגיוני, הרהרתי, כך גם מטפלים בלב שבור.
13. בביקורי השבועי אצל הרופא ניסה להניח עליי ידיו. מיד נרתעתי ממגעו בקריאת-כאב. אמר: תה, עוד לא נגעתי בך. אמרתי: אבל ידעתי שזה יכאב. הוא הנהן בכובד ראש ומסר אבחנה: פגיעה קשה באמון באחרים.
14. השבוע ביקרתי אצל השיננית. לאחר הטיפול אמרה לי: אם תקפיד לצחצח ולעבור עם חוט דנטלי כל יום, הנפיחות תרד והרגישות תפחת. מגוחך, הפטרתי, בבירור אינך מבינה דבר בנושא הלב.
15. בילדותי זיהו בי הרופאים נטייה טבעית לקדרות, וכטיפול המליצו על משטר נוקשה של כאלף חיוכים ליום. אף כי בתחילה הייתי יכול בקושי למתוח את שפתיי, התאמנתי בנחישות. עם הזמן התקדמתי משפתיים מתוחות עד לכדי חשיפת שיניים צחורות, וברבות השנים אף פיתחתי גומת-חן לעתות חירום. עתה אני כבר יכול להניף חיוך חודש שלם ברציפות מבלי להרפות. כשמעליו נשקפות עיניים קודרות.
16. בביקורי השבוע אצל הרופא ביקשתי לקבל אישור מחלה בשל כאבים חזקים. כששאל מה כואב לי, הסברתי שאהבה ישנה. אמר: תה, לב שבור זו לא מחלה. קראתי: לא יתכן שאדם בריא ירגיש כך.
17. בביקורי האחרון אצל הרופא באתי כפוף ומתלונן על כאבי גב קשים. לאחר בחינה מדוקדקת מסר לי חגיגית: מסימני ההיכר של אשמה כבדה.
18. בביקורי הרגיל אצל הרופא באתי קודח מחום. כששאל לשלומי השבתי שנדמה לי שיחסית טוב. מיד הנהן וקבע: מסימניו של דמיון פעיל יתר על המידה.
19. בביקורי השבוע אצל הרופא ביקש ממני לספר לו מה מכביד עליי. שאלתי: איך ידעת שמשהו מכביד? אמר: תה, נכנסת בזחילה.
20. כבר שנים שהרופא שלי מזהיר: מי שמפגין חיבה כה גדולה לשמיעת צרותיהם של אחרים, עוד יתחיל לגרום להן בעצמו.
21. בביקורי השבועי אצל הרופא בדק אותי ביסודיות ואז הצהיר בחיוך: תה, יש לך תקווה. הנהנתי בכובד ראש ושאלתי: והיא תעבור לי לבד או שצריך לקחת משהו?
22. אל הרופא באתי עם חום גבוה ואף סתום. לאחר בדיקה קבע: שפעת. הנהנתי, וכשלא המשיך שאלתי: הנובעת מאשמה כבדה, או חרטה קשה? ענה: תה, שתוק ולך לנוח.
