האיש שוויתר
בפרידה הראשונה שלו ויתר ליאור על גלידת וניל.
זה היה הקטע שלהם. כך הכירו, בגלידרייה. שני זרים מול אותה וטרינה, היחידים במקום שרצו טעם וניל פשוט ורגיל מבין כל השילובים והטעמים המיוחדים. מפה לשם, התחילו לדבר, והגיעו להסכמה שזהו אחד הטעמים הכי פחות מוערכים, ולא בצדק. הם החליפו מספרי טלפון, וחשוב מכך, חיוכים. לשנה הראשונה שלהם יחד הביא לה ליטר גלידה, וכמות שווה של נוסטלגיה. קראו לה קארין.
זה לא היה עניין גדול. הם היו צעירים, בקושי בני עשרים, היא הייתה האהבה האמיתית הראשונה שלו. אבל אחרי שנתיים כבר לא התאימו, הסביר לה, ושניהם בכו, והתחבקו, ודיברו ודיברו. והייתה לה רק בקשה אחת: שלא יאכל גלידת וניל בלעדיה. זה היה רק שלהם, היא לא רצתה שיכיר כך מישהי אחרת וישכח אותה.
ליאור אהב מאוד גלידת וניל. אבל גם את קארין אהב מאוד פעם, ולא היה לו לב לסרב לבקשתה, שנאמרה בעיניים דומעות ובשפה רועדת. הוא לא ביקש דבר חזרה. אולי הניח שמדובר בהבטחה הדדית, אולי פשוט לא עלה בדעתו לדרוש כלום.
שנים לאחר מכן, כשהיה נכנס לגלידריות, היה מביט בטעם הוניל בערגה מהולה בגעגוע. קארין תמיד הייתה קוראת לו בשמו העברי, שנף. היה להם משחק, נזכר, בו היו בוחנים את המוכר אם הוא יידע מה הם רוצים כשביקשו שנף. הוא לא שכח את טעמו, כל זיכרונותיו היו ספוגים בו.
בפרידה השנייה ויתר על פארקים. את מאיה דווקא פגש במסיבה, ובזמנו לא חשב שיראה אותה שוב. אבל את הדייט השלישי שלהם בילו בפארק, המקום הראשון בו שכבו. ומכיוון ששניהם עדיין גרו עם ההורים בתקופה ההיא, גם אחד המקומות בו בילו את מרבית זמנם.
היא לא אהבה להיות בבית. הוריה בדיוק עברו גירושין קשים. הדירה של הוריו הייתה קטנה מדי לבלות בה יום שלם, ובלאו הכי, אהב להיות רק איתה. עם מאיה גילה כמה עונג יש בשתיקה. הם היו מהלכים בשבילים, בין המדשאות הירוקות והעצים הרעננים, ורק מחזיקים ידיים. הייתה להם נקודה קבועה, ליד האגם, ממנה היו צופים בברווזים, משליכים להם חתיכות לחם שהביאו במיוחד לשם כך. כשהיו משוחחים, זה היה בשקט, בלי קלות-הרוח שהייתה לו עם קארין, אבל בסוג של שלווה נעימה.
כזו הייתה מאיה, אישה של שקט. גבר מבוגר ממנו היה מעריך זאת יותר. ליאור היה צעיר, והיה זקוק ללהט שישווה לשלו. הם נפרדו בפארק, זכר. מאיה לא התייפחה, לא צעקה, או ייבבה. אפילו דמעותיה היו דוממות. בקשתה הלוחשת הייתה צנועה, שישאיר את הפארקים לזיכרונותיו עמה. ליאור הבטיח לה בקול רועד שכך יעשה. בלאו הכי לא אהב ללכת אליהם בלעדיה.
בשנותיו המאוחרות יותר התחרט מעט על ההבטחה החפוזה. רוגע הפך מצרך נדיר, והמדשאות הירוקות והעצים החיים של עברו קרצו לו לפתע יותר מכל דבר אחר. לפעמים היה מטייל בהם בזיכרונותיו, שם מאיה ליוותה אותו. תמיד, בדממה. הוא היה נאנח לעצמו כשחשב על כך, ונזכר במגע אצבעותיה העדינות בידו.
פרידתו השלישית הייתה מנועה. הוא כבר חלף את אמצע שנות-העשרים, והיא הייתה נערה צעירה. היא הייתה מלאת להט ומרץ, ולזמן-מה הדבר נשא-חן בעיניו מאוד. משהו בה הזכיר לו את נעוריו שלו, אשר לא היו כה רחוקים. היא אהבה מתוקים, תופינים ועוגיות. אחד מן התענוגות הגדולים שלו היה לקחת אותה עמו לבית-קפה, ולצפות בה אוכלת קינוח שלם לבדה. נשים מבוגרות יותר, אמר לעצמו, דואגות יותר מדי לגבי עניינים כמו האופן בו רואים אותן ומשקל-גופן. בנועה הייתה שאננות מופלאה, שעזרה להקל על דאגותיו שלו.
הוא אהב את הגוף שלה, שהיה צעיר, גמיש ורענן. עוד סבלה מכמה פצעי-בגרות, לא מאוד חמורים, אולם גופה היה בתחילת פריחתו. ופריחה מרשימה זו הייתה. מעיקולי צווארה ועד קימור ישבנה, לרגליה הארוכות וכתפיה הזקופות. היא נעה בחן של אדם שעוד לא גילה את יופיו. יום אחד, ידע ליאור, תבין שהיא הרבה יותר מדי נאה בשבילו.
נועה כנראה מעולם לא הבינה זאת. הם נפרדו לאחר שנה, דווקא כשהחלה מממשת את הפוטנציאל הגלום בה. אבל ליאור הפך עייף מדיבורה הבלתי-פוסק, ומנושאי-השיחה ששעממו אותו. הוא החל מתעניין בסטודנטית עמה למד, ועומק-מילותיה משך אותו הרחק מבת-זוגו הצעירה.
הוא לא סיפר לה שאחרת משכה את עינו, וכי הוא עוזב אותה מפני שלא רצה למעוד. תחת זאת הסביר בעדינות שפער-הגיל רב מדי לשניהם. היא בכתה זמן-רב, והוא חש אשמה כבדה. כדי להרגיע אותה, הבטיח שלא יאכל קינוחים בלעדיה. לעולם. כך לא ישכח את הזמן שבילו יחד, ואם יפגשו – כשיפגשו, מיהר לתקן – יוכלו לחלוק את מה שהיה ביניהם שוב, על סופלה שוקולד.
היא השביעה אותו שכך יהיה. וליאור הבטיח. הם התנשקו, ושכבו פעם אחרונה, בדירתו השכורה בתל-אביב. טעמה היה מתוק. אך הוא כבר שבע. ועדיין, עוד באו זמנים בהם התגעגע אליה, וחשק בה בתאווה יוקדת. כי רעב סופו לשוב. אך היא המשיכה הלאה עם השנים, הם לא נפגשו שוב אחר אותה שנה, ויום אחד שמע כי כבר נישאה לאחר.
שם הסטודנטית בה מצא עניין היה טלי. היא הייתה ערמונית-שיער וירוקת-עיניים. מקועקעת מן הכתף עד לגב התחתון בחתולי-מזל - בובות בצורת חתול המרים כפו האחת, אשר ניתן למצוא בעיקר בארצות-המזרח. היא הרכיבה משקפיים, ונטתה למחשבות עמוקות שגירו את האינטלקט של ליאור.
חצי שנה רדף אחריה. סטודנטית לפילוסופיה ולמדעי מזרח-אסיה שנדמה שתמיד הייתה צעד אחד לפניו. היא הסכימה להיפגש עמו, אבל חמקה מניסיונו לנשק אותה בפגישתם הראשונה, ואף בשנייה, בשלישית, ובעשירית. מעולם לא סירבה לו במפורש, אלא הייתה מחייכת לעצמה, ומתרחקת מעט לאחור, מעבר לטווח ידיו המבקשות. עמה, ידע, הייתה זו אהבה אמיתית. הוא לא היה יכול היה להביט באחרות. כשהייתה יוזמת עמו שיחה, היה לבו מזנק בהתרגשות. כשהייתה עסוקה מכדי לראותו, היה שוקע במלנכוליה עמוקה.
הוא זכה בה כשכבר היה משוכנע שלעולם לא תהא שלו. כבר חדל לנסות להתקשר אליה אם לא התקשרה אליו קודם לכן, כבר הפסיק לנסות לנשקה. כל שביכולתו היה לעשות, הוא ליהנות מן החברה שהסכימה לספק לו לעתים. יום אחד הופיעה על מפתן דלתו עם בובת חתול בידה. הוא הביט בה בתמיהה ושאל מדוע היא שם. בתגובה חייכה את חיוכה הקטן והכריזה כי זה יום המזל שלו. אז נישקה אותו, מלמדת אותו כיצד תבוסה יכולה להיות מענגת. הייתה זו נשיקה שלעולם שכח.
קרוב לשלוש שנים היו יחד. האישה הראשונה עמה עבר לגור. הראשונה עמה האמין שיבלה את שארית-חייו. היא לימדה אותו רבות על המזרח, על מנהגי העמים השונים, על הארצות וההבדלים ביניהן. הם טסו לשם פעמים מספר יחדיו, מטיילים עם תרמילי-ענק על גבם, נוסעים מאכסניה לאכסניה, שני תפרנים הלהוטים לראות את העולם.
השנים קיררו את להיטותו של ליאור, והוא החל חושב על קריירה, על בית ועל משפחה. ארצות זרות כבר לא קרצו לו. מחשבתה של טלי, שפעם נראתה לו כה-עמוקה, הפכה לפתע תבניתית בעיניו. רעיונות מורכבים על טבעו של העולם נדמו כהרהורים מטופשים של ילדה המסרבת להתבגר. את כל חסכונותיהם רצתה שיבזבזו על מסעות בארצות אחרות, תחת שיקבצו אותם יחדיו לקנות דירה.
הם החלו לשוחח, ומהר מאוד, להתווכח, וגם לריב. יום אחר יום, המתח ביניהם גבר. על אף זאת, כשנפרד ממנה לבסוף, היו שניהם מופתעים. רגע אחד בו נשאלה השאלה: אתה בכלל רוצה להיות איתי? ורגע אחר-כך בו נשלחה התשובה חסרת-המחשבה: לא.
אצל טלי השאיר את ארצות המזרח. לעולם לא יטוס לשם שוב. אך גם לא היה מסוגל לטעום תה ירוק, לאכול סושי, לראות סרטים סיניים, יפניים, או הודיים. את כל שהיה קשור בתרבויות בהן ביקרו, הותיר רק לה. לא היה זה שביקשה ממנו במילים, כפי שפשוט לא היה יכול לסבול לראות את הדברים האלה מבלי לחוש בגרונו מחנק.
היא חסרה לו מאוד לאחר שנותר לבד בדירה. עברה לגור בחו"ל, והוא נשאר בארץ. בכל זאת, לפעמים היה נדמה לו הוא רואה אותה ברחוב, ונשימתו הייתה נעתקת עד שהיה מביט מקרוב. הסממן האוריינטלי היחיד שעוד נותר בביתו היה חתול-המזל שהביאה לו ביום נשיקתם הראשונה.
שנה לאחר מכן הכיר את לימור. היא הייתה מבוגרת ממנו בכמה שנים, בנקאית מיושבת-בדעתה בגוף ששמר על דקיקותו למרות השנים שנשא. ליאור לא חשב שיוכל לאהוב שוב אחרי טלי, אבל לימור הצליחה לשנות את דעתו. הם נפגשו דרך חברים משותפים, ומשהו בהערותיה הקטנות והמתחכמות גרם לו לחייך. היא לא הייתה צינית או בלתי-נעימה, אלא שנונה וזריזה להגיב.
היא זו שחיזרה אחריו, בעצם. תחילה מארגנת מפגשים נוספים בהם התראו 'במקרה', ואז, כשהכירו רק מעט יותר בחברת חבריהם, מזמינה אותו לקפה אצלה בדירתה. הוא הסכים, כי ידעה לגרום לו לצחוק, וכי מאז טלי לא הצליח להביא עצמו להיות עם אישה אחרת. אבל לימור שכבה עמו אותו לילה, וגם בלילות שבאו לאחר מכן.
הוא חשב שהסידור זמני, רק עד שימאס לה ממנו. אבל לחייה הרכה הצמודה לחזהו בלילות גרמה לו להימלך בדעתו. האישה הבוגרת הזו, שנדמה שידעה היטב מה היא רוצה, יצרה בו גם רושם שברירי. הניגוד שבה את לבו. העובדה שיכול היה להעניק לה בטחון, ולקבל אותו חזרה, השיבה לו מידה של אושר. לאחר חודש עבר לגור עמה.
אהבתם לא הייתה יוקדת, אבל מלאה ומספקת. עם לימור למד לאהוב מוזיאונים, ערבים שקטים ומשותפים בבית, את חברתם של חברים טובים, ואת העונג שבבישול. הוא החל לקרוא יותר בהשפעתה, ובתורו לימד אותה לשחות ולרכוב על אופניים. היא נולדה בירושלים, גילה כשפגש את משפחתה, ועל כן מעולם לא למדה.
כל זה בא אל סופו לאחר שנתיים. ליאור ידע שהיא מחכה שיציע לה נישואין, שכבר רצתה ילדים. אך החיים סחפו אותו למחוזות אחרים. הוא היה רק בתחילת שנות השלושים שלו, גבר נאה, שאך השתבח עם השנים. נשים עוד הביטו בו, והוא, עוד הביט בהן.
הוא החל מבחין בקמטוטים העדינים סביב עיניה של לימור. אז הבין, כי מרגע שיקים עמה משפחה, אלה יהיו החיים שינהל. חיים שקטים, שלווים, ובינוניים. הייתה לו משרה יציבה ואישה יציבה, ותקרת זכוכית ברורה. ולמרות שכל יום בתורו נעם לו, המבט קדימה לשנים העתידות לבוא עורר בו חלחלה מהולה בפחד.
הפרידה הייתה קשה. האישה הבוגרת והמיושבת בדעתה, נשברה לפתע בין זרועותיו וביקשה שלא ילך. לאחר שהשיבה לו את היכולת לאהוב, הפך להיות העוגן של חייה.
שיישאר, ביקשה, רק יישאר. היא לא הייתה מאושרת כך לפניו, היא לא תהא מאושרת כך אחריו. היו להם חיים שלמים לחיות יחד, הפצירה, ילדים, ערבים קטנים מול הטלוויזיה ונסיעות משפחתיות לכינרת. אבל כל מילה שלה רק הרחיקה אותו יותר. וליאור באמת אהב אותה, ברוך שלא ידע בעבר, אך הוא רצה יותר מהחיים, אמר.
ליאור עזב ביום המחרת, מותיר מאחוריו אישה שבורה. הוא שמע כי התחתנה לאחר מספר חודשים. יתכן ובחרה בחיי-פשרה, עתה כשהאמינה שאהבת-חייה עזבה ללא-שוב. אצלה השאיר את חבריהם המשותפים, את המוזיאונים, את הלילות השלווים, ואת את הלחי הרכה כנגד חזהו. בבת-אחת איבד גם את העיר ירושלים, וגם את צפון תל-אביב. הוא כבר לא הכיר דרך אחרת לצאת מחייהם של אנשים.
הוא ומיכל הכירו באינטרנט, שנה וחצי אחרי לימור. היה ביניהם הפרש של שבע שנים. היא היית בת עשרים ושש. מאיירת מוכשרת עם חיבה עזה לספרי-קומיקס, היא נכנסה אל תוך חייו בסערה. היו בה שאפתנות ונחישות, ורצון אמיתי להיות הטובה ביותר בתחומה. הוא התאהב בה בן-רגע, רק משיחותיהם הליליות בתכנת השיחוח של פייסבוק.
היה לה שיער חום קצר ועיניים שובבות, וחודש שלם דחתה את פגישתם הראשונה. אך מרגע שנפגשו, התחוללה ביניהם סופה. מימיו לא נהה כל-כך אחר אישה. הוא צלל עמוק בתקוותיה, נמשך אחר תשוקתה היוקדת להגשים את חלומה. הוא הפך לסוכן שלה, מחפש עבורה תחרויות לשלוח להם איורים, משיג לה עבודות קטנות בתחום. כל הצלחה שלה, הפכה גם לשלו.
הם גרו יחד בדרום תל-אביב, בדירה עלובה שהחזיק עבור שניהם ממשכורתו. אלה היו ימים מאושרים עבורו. הארוחות היו קטנות אך מושקעות, כי מיכל אהבה לבשל. האמצעים היו דלים, ולא היו להם מים חמים במקלחת. הימים היו חולפים כשהוא צופה בה רוכנת מעל טאבלט המחובר למחשבה הנייד, מאיירת כשלשונה מבצבצת מבעד לשיניה החשוקות בריכוז. לבו היה גדוש אהבה כשהביט בפניה.
הם החזיקו מעמד שנה. מיכל התחילה להתקדם במידה סבירה, מקבלת מני עבודות והצעות לתערוכות. היא החלה להרוויח משכורת שווה לשלו, ובו-בזמן הצורך שלה בעזרתו הלך ופחת. וככל שהמצב הפך פחות עגום, כך הלך עניינו של ליאור ונמוג. ציוריה כבר לא הפעימו אותו, כשרונה היה ניכר לעין, אך סגנונה החל נמאס עליו. הריב שפרץ ביניהם היה בכלל בנושא אחר, שולי. המילים שבאו בעקבותיו, לעומת זאת, הותירו רושם עמוק. היא עזבה את הדירה עוד באותו לילה, וליאור נשם לרווחה.
עתה היו חייו ריקים מאומנות מכל סוג. לבשל כבר לא יכול היה, לצאת לפארקים, או לאכול קינוחים בבתי-קפה. הוא ויתר על פייסבוק ועל המזרח, על ערבים קטנים לבדו בבית, על תל-אביב, על ירושלים ועל גלידת וניל. ועדיין, המשיך למערכת-היחסים הבאה, ולזו שאחריה. הוא איבד את הקריאה, את הרכיבה על אופניים ואת השתייה בפאבים. ובכל מערכת יחסים ויתר על דבר-מה נוסף, כי זה היה הרגלו, לזכור את הנשים שחלפו בחייו. זה המעט שהיה יכול להעניק להן, לאחר ששבר את לבן. חלק קטן מעצמו, שיותיר מאחור. עד שיום אחד מצא עצמו בן ארבעים, ואולי קרוב יותר לחמישים.
את לילך הכיר כשישב לבדו על ספסל ברחוב. הוא גר אז בכפר-סבא, לא רחוק מן הקניון. גבר מבוגר, אבל עוד נאה, עם חיוך שרק הפך מקסים יותר עם השנים בשל הקמטים שנוצרו סביב עיניו, המביט בשמיי הערב ההולכים ומשחירים. היא הייתה צעירה ממנו, קצת מבוגרת יותר משלושים. היו לה עיניים חומות חמות, ומבט שואל. והיא הסתקרנה לדעת מי הוא, כי ראתה אותו יושב שם בעבר.
התברר שהם שכנים. עם תחביב משותף, צפייה בשמי-הלילה. תקופה מסוימת היו נפגשים על הספסל הזה ומדברים מעט. תחילה היה ליאור שקט מאוד, אך כשהחלה מתחקרת אותו נפתח, וגם החל שואל שאלות. הוא גילה שלילך מעצבת-גרפית, אוהבת לקרוא, מתה על שוקולד, נהנית לבשל וחובבת טיולים ארוכים והליכות. ככל שהאזין יותר, ידע שיש לו פחות ופחות להציע לה.
אחר תקופה מסוימת בה נפגשו רק על הספסל, הציעה לו שילכו לבית קפה. הם גרו לא רחוק מן המדרחוב, מזג האוויר היה קריר, וגם החל טפטוף אחיד ומרגיז. הוא הסכים, כי זאת עוד היה יכול לעשות, אבל לפני שתי-מערכות יחסים נאלץ לוותר על קפה, ובזוגיות הקודמת ויתר על תה. לכן ישבו, לילך עם כוס תה וסופלה שוקולד, וליאור עם כוס מים ומבט מהורהר.
כשראתה שהוא מסרב לטעום מן הסופלה, ואף להביט בו, התעוררה סקרנותה. היא חקרה בזהירות, שהפכה במהרה לעקשנות, שהשתנה ללהיטות. ליאור ניסה להתחמק, לשנות נושא, לשאול שאלות משלו, אבל לילך התמידה בסקרנותה.
לבסוף הסכים לספר לה על נועה, על תאוותה לשוקולד, ועל הבטחתו לה. תחילה צחקה, ואז הבינה כי הוא רציני. משל הייתה מקלפת בצל, ואולי פלסטר המסתיר פצע שאיש אינו רוצה להביט בו, שאלה על נשים אחרות בחייו. אט-אט, חשף בפניה את כולן. מעולם לא שכח אישה. על כל אחת דיבר בחיבה מהולה בצער. אהבה גנוזה ששוקעה בפיסת חיים. הוא סיפר על הליכות ארוכות בפארק עם מאיה, ועל הטיולים במזרח עם טלי, הוא נאנח בעצבות כשסיפר על ימיו עם לימור, ועל ציוריה של מיכל. וגילה בפניה את כל האנשים שפעם היה, גברים שהתאימו עצמם לנשים החולפות, גברים שנאלץ להותיר מאחור.
אז חייך, כי לחייך עוד היה מותר, והקמטוטים סביב עיניו העמיקו. ולילך נשמה עמוקות, והזמינה אותו לדירתה. הוא הסכים, למרות שהיו תנוחות רבות שהיו שמורות לנשים אחרות עתה. אבל היא הייתה מוכשרת, ומכילה, ומגעה היה עדין ותקיף, והוציא ממנו את התשוקה שעוד הייתה חבויה בגופו. ולאחר שסיימו, נחה עליו, רגליה עדיין כרוכות סביב מותניו, וזרועותיה מצמידות את ראשו לחזה השופע.
לא נותר לו הרבה להציע, אך הוא נתן את שנותר בו בשמחה. והיא הסתפקה בדברים שעוד היה מסוגל לעשות, כאילו היה גבר זקן בהרבה, ששנותיו הטובות כבר מאחוריו. היא חשפה כל טפח וכל פינה שהיו בו, והחייתה את העבר בשאלותיה. הם בילו את מרבית זמנם באותו בית-קפה, במדרחוב שבכפר-סבא. בקיץ היו יושבים על הספסל, ובלילות תמיד הלכו אליה, מקיימים מעשה-אוהבים מוגבל שהותיר את שניהם מסופקים.
הוא ידע שזמנם מוגבל. כך היה תמיד. זה לא עצר אותו מלאהוב אותה. עם השנים הפכו רגשותיו פחות סוערים, ויותר עמוקים. מתוך באר ניסיונו, דלה אהבה לכל ישותה. כבר לא ידע מה יישאר ממנו כשיחליט להיפרד ממנה.
מעולם לא ציפה שהיא זו שתיפרד ממנו.
יום אחד לקחה אותו לבית הקפה, וכשראה שהיא משחקת בסופלה השוקולד שלה, שאל מה הבעיה. מילותיה היו עדינות, אבל ברורות. היא לא ראתה להם עתיד. ליאור היה המום מכדי להגיב, או להתווכח. אך כשאמרה שיש לה בקשה אחת ממנו, זקף אוזניו. זו הייתה טריטוריה מוכרת. בזאת היה יכול להיאחז. הוא תהה מה תרצה לקחת ממנו. את כפר-סבא? את בתי-הקפה? הספסל, השמיים? אולי את היכולת לדבר? הוא חייך לעצמו. לא נורא, לא נורא, זו העסקה שתמיד הסכים לה כשהכיר אישה חדשה.
הוא מצמץ כששמע את בקשתה. פעמיים. פעם אחת מהפתעה, ובפעם השנייה מהדמעות שעלו בעיניו. לראשונה בחייו ביקשו ממנו לוותר על דבר-מה שבאמת הכאיב לו. הוא התקשה לנשום, והתקשה לדבר. היא חזרה על דבריה שוב, והוא נאנח.
"ליאור,” ביקשה לילך בעדינות. “בוא נלך לאכול גלידת וניל.”
זמן לוותר על העבר.
