עדות
אתמול בערב הייתי עד לכמעט נשיקה. היא התרחשה כשישבתי על ספסל מחוץ לבר. זוג צעיר פסע החוצה מבעד לפתחו בהליכה מתנודדת המסמנת למתבונן שיכרות או התאהבות, אם היה ממין האנשים הטורחים להבדיל בין הדברים.
הייתי שיכור למדי בעצמי, ועל כן תוכלו לסמוך כי כל שאספר לכם ראיתי בתום לב ובדיוק. אילו הייתי צלול, היה מוחי מוסיף אלף פרטים משלו למעשה. למרבה המזל, אף לא אחד מחושיי היה מסוגל לדמיין מורכבות שכזו באותם רגעים, ובשל כך אפשר להאמין לעדותם.
כיניתי אותם זוג, אך יש להפריד ביניהם כדי לראותם כראוי. גבר ואישה. בני אותו גיל, דומני, בשנות העשרים לחייהם. הוא שחום עור, כהה עיניים ושיער. החולצה הלבנה שלבש חשפה כתפיים רחבות שוודאי קיבל בירושה. החיוך שעל פניו חשף יותר מכל שאר גופו גם יחד: על תחושותיו אותו רגע, על התקדמות הערב עד כה, על חיבתו לאישה שלצדו.
היא לבנה מאוד, בלונדינית שעיניה בצבע כחול בהיר. שפתיה רחבות ועבות, מותירות את אותו הרושם של רכות שלא תאמן המותירה בך כרית נוצות תפוחה. עיניה התכולות נצנצו בשובבות שהעידה כי עוד לא איבדה רבות מן הילדה שהייתה.
הם צחקו מסופו של משפט אותו לא שמעתי, נתקלו אחד בשנייה בטעות, צחקקו שוב ומעדו אל עבר הקיר. שם הניח הגבר את ידו לרגע לייצב עצמו, וחזהו הרחב חסם את דרכה של בת-לווייתו, מצמיד גבה לבניין. היא הרימה אליו מבטה בשאלה.
ההפתעה בעיני שניהם סיפרה סיפור. לא זוג, אלא צמד. לא נאהבים, חברים קרובים. ממקומי טיילתי אל עברם בין פעימת-לב אחת לשנייה. מבע הרוך שעטה הגבר על פניו, כאילו היה מוכן לשימוש מזה זמן רב, לימדני שכבר שנים הוא אוהב. בלחש, בשקט. בחיוכים ששקד לחלץ ממנה, בשיחות טלפון תכופות והודעות יומיומיות.
איזה רעד קל בקיבורת זרועו שרק אזהרה: התרחק, התרחק. אך תשומת-לבו הייתה נתונה לפנים המורמות לעברו. סנטר קטן ובולט קמעא, גבות דקות ובהירות, ופני ילדה שהפכה אישה. שפתיה הבולטות, הרכות, היו פשוקות. הן בהקו באור המועט שהיה ברחוב. אולי ממשיחת ליפגלוס מוקדמת, אולי לחלחה אותן זה עתה בעצמה, חושקת אותן להרף-עין בהתרגשות.
ידה הימנית טיפסה אל תוך הרגע, נחה מעצמה על שריר החזה השמאלי. קראתי בעיניה המתנה שואלת. כחול בהיר ובמרכזו אישון רחב המנסה לקלוט כל פיסת מידע זמינה. היא לא רעדה כלל. היא יודעת, הבנתי אני. תמיד ידעה. בראשה שקלה זאת אלפי פעמים, הפכה בדבר, תהתה כיצד ירגיש הרגע אם אי-פעם יתממש. עד כה חמקה ממנו בקלילות, מאיינת אותו במילים, בחיוכי חיבה של ידידות.
לפחות פעם בשבוע, היא חושבת שהיא רוצה בו. אולי הוא מחייך אליה, או אומר בדיוק את הדבר הנכון, והיא כמעט ניגשת אליו להביט בעיניו. אך אז הרגע חולף, והיא מקשיחה לבה ומסרבת לשמוע. הם לא מתאימים, היא מהרהרת. חבל להרוס את מה שיש ביניהם, חבל לאבד אותו. והיא חוששת לאבד, חוששת מאוד. אך לא כפי שהיא חוששת להרוויח.
כך הם נעים כבר זמן ארוך, ארוך מכדי שדבר-מה ישתנה, שניהם מאמינים. ומדוע שיחשבו אחרת? הם צעירים. אינם יודעים מה מתרחש כשקנאה מתגנבת אל החיים, כשצד אחד מתרחק והשני נותר במקום, כשתקווה הופכת כבדה מדי לשאת. הם אינם מבינים שהם חיים בתקופה אליה יביטו בעתיד באנחה נוסטלגית.
כל אחד בדרכו פנטז על הרגע הזה. את הנשיקה העדינה, האוהבת בפשטותה, המתגברת אט-אט לפראות של תשוקה. הם ראו בנפשם מגע ידיים רעבות, גוף מתנגש אל גוף בפורקן קמאי של שנים. תאווה המתחזקת עד לשיא, ואז נרגעת לאטה ושבה לרכות של חיבה, של אהבה.
וכאן אולי כל אחד פונה לדרך אחרת בדמיונו. הוא חושב על המילים שיאמר לה, שאצר בקרבו זמן כה רב. הוא חושב על המגע הרך, על עיניה המשיבות לו רגש שעד עתה לא הכיר ממנה. עבורו זהו השיא, לא הרגע שקדם לכך.
לא עבורה. היא אינה יודעת מה תעשה אחר כך. אינה יודעת כיצד תביט בו, או תשוב לצדו. היא יודעת שהוא אוהב, היא לא חושבת שתוכל להשיב לו רגשותיו. לפנטזיה שלה יש התחלה וסוף.
חלפה פחות ממאית שנייה. היא מרכינה ראשה בצחקוק מכוון והרגע נשבר. הגבר נושם נשימה עמוקה ומגחך גם הוא. הוא פונה מהקיר, ולשנייה אני רואה את התקווה כואבת בתוכו. אך עוויה זו חולפת עד שהוא פונה לעברה. הם ממשיכים בדרכם, שיחתם שבה לנתיב ממנו הוסטה.
על הקיר מאחור עודי צופה בכמעט-נשיקה. היא קפואה בזמן, פוטנציאל שלא התרחש. בדמיוני היא ממשיכה למחוזות אחרים, לאהבת-אמת, למערכת יחסים הנמשכת שנים, לסיפור שיום אחד הם מספרים לילדיהם, כיצד קרה שסוף-כל-סוף היו יחד. אז היא דוהה, וקווי המתאר שלה מתפוגגים.
ורק אני יודע. אני ישבתי על הספסל כשכל זאת לא אירע.
